”הפורח מן הטמא - טהור. חזרו בו ראשי אברים - טמא, עד שתתמעט בהרתו מכגריס. מן הטהור - טמא. חזרו בו ראשי אברים - טמא, עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה“ (משנה, מסכת נגעים – פרק ח, משנה א)
הנערה לא האמינה שהיא פורחת ביום הצילומים הכיתתיים.
מקור הפועל אינו ידוע, אך פעלים מקבילים בעלי משמעות זהה או קרובה נמצאו בארמית גלילית (שבה דיברו תושבי ארץ־ישראל), בסורית, בערבית, באכדית ובמצרית. יש לציין שיש חוקרים הסבורים כי מפועל זה נגזרה המילה אפרוח.
נוצר כחלק מהרחבת משמעותו של פירוש 1.
נוצר ככל הנראה מפירוש 1 תוך הרחבת משמעות ל"פרץ" ול"הופיע פתאום".
בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]
”קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר, או שפרח בין המתות, או שמת אחד מהן - יקח זוג לשני. פרח לבין הקריבות - פסול ופוסל אחד כנגדו, שהגוזל הפורח פסול ופוסל אחד כנגדו“ (משנה, מסכת קנים – פרק ב, משנה א)
הציפור פרחה ברגע שקרבנו אל העץ.
בהשאלה: הסתלק, עזב.
”'וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו' (ויקרא ז, פסוק כ) - מי שטומאה פורחת ממנו, יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו; ואם איתא, הרי טומאה פורחת ממנו על ידי האור?“ (בבלי, מסכת זבחים – דף מג, עמוד ב)
הפועל התגלגל אל השפה העברית מן השפה הארמית, שבה לפועל משמעות זהה. יש הסבורים כי מקורו בפועל בָּרַח, אולם לא נמצא לסברות אלו ביסוס. ככל הנראה, הפועל הארמי נגזר מהפועל פָּרַח שלעיל תוך הרחבת משמעות.
בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[3]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[4]
גוף זכר לשם שמקורו בגוף נקבה. בדומה לכוסית וכוסון.
מקור הביטוי פרחה הוא בשם המצוי אצל יהודי מרוקו פְרֵיחה (באות פ"ה רפה), ומשמעותו בערבית فَرَح - שמחה משורש פרג', או במשמעות פרגית (אפרוח) גם הוא מאותו השורש של שמחה ובריחה.