צוער

מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.

צוֹעֵר[עריכה]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא צוער
הגייה* tsoer
חלק דיבר שם־עצם
מין זכר
שורש צ־ע־ר
דרך תצורה משקל קוֹטֵל
נטיות ר׳ צוֹעֲרִים; צוֹעֵר־, צוֹעֲרֵי־
  1. לשון המקרא משרת הרועים.
    • ”הַךְ אֶת הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן וַהֲשִׁבֹתִי יָדִי עַל הַצֹּעֲרִים.“ (זכריה יג, פסוק ז)
    • ""מעמו" – להביא את הצוער ולהוציא את דמי הנוקד" (מכילתא על שמות כב)
  2. לשון חז"ל צוער לויה: עוזר ללוויים בבית המקדש.
    • ”רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין עוֹלִין לַמִּנְיָן, וְאֵין עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, אֶלָּא בָאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין, וְרָאשֵׁיהֶן מִבֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, וְצוֹעֲרֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרָאִין.“ (משנה, מסכת ערכיןפרק ב, משנה ו)
    • ”ר״א בן יעקב אומר: צוערי לויה בני יקירי ירושלים היו בעזרת נשים, ראשיהן בין רגלי הלוים כדי ליתן תבל בנעימה.“ (תוספתא, מסכת ערכיןפרק ב, הלכה א)
  3. עברית חדשה בהשאלה: חניך בקורס קצינים; אדם בתקופת הכשרתו לתפקיד מסוים, לרוב בשירות המדינה.

גיזרון[עריכה]

  • (1) תיבת "צערים" מופיעה בתעודות כלכליות מאוגרית במשמעות רועים, ומקורה בשפה החורית. נראה שבמקרא הכוונה במלה זו היא בעיקר למשרתי הרועים[1]. לפי טור-סיני משמעו "פוקדים", "מבקרים-זמניים", "סוערים", ופירוש המילה הוא בתלמוד בארמית-סורית בהוראת בא לראות, בא לפקח.[2] ארמית-בבלית: "סור" בהוראת לבדוק, לבחון (השוו בעברית סר). ניתן להביא סימוכין להבנה זו מדרשת חז"ל: "עד צוער– אלו מציקי ישראל, כגון אלו הבלשים הדרים עם המלכות ועתידים לאבד עמהם" (ספרי על דברים לד/פסוק ג).
  • מילה זו מופיעה במקום נוסף במקרא בכתיב: ”וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ (צעוריהם) צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם“ (ירמיה יד, פסוק ג), ובתרגום יונתן תרגם ע"פ הכתיב: "תניניא" - מִשְׁנֶה, משרת, וכמו התרגום בזכריה.
  • (2) יש הגוזרים עפ"י לשון צעיר. הרמב"ם כתב צוער מלשון צער שהיו מצערים את הבוגרים בקנאתם בקולם היפה והצלול. מלבי"ם (זכריה שם) גזר גם את "צוער" שבזכריה במשמעות זו, שהכוונה לכהנים המצערים עצמם לכבוד ה'.

מילים נרדפות[עריכה]

תרגום[עריכה]

   פרח קצינים


ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

ויקיפדיה ערך בוויקיפדיה: צוער

סימוכין[עריכה]

  1. זאב וייסמן. עולם התנ"ך - תרי עשר ב'. דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, עמ' 251
  2. טור-סיני, לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה. י"ג, ב'-ג‎' (תש"ה). עמ' 95.