(1) תיבת "צערים" מופיעה בתעודות כלכליות מאוגרית במשמעות רועים, ומקורה בשפה החורית. נראה שבמקרא הכוונה במלה זו היא בעיקר למשרתי הרועים[1]. לפי טור-סיני משמעו "פוקדים", "מבקרים-זמניים", "סוערים", ופירוש המילה הוא בתלמוד בארמית-סורית בהוראת בא לראות, בא לפקח.[2] ארמית-בבלית: "סור" בהוראת לבדוק, לבחון (השוו בעברית סר). ניתן להביא סימוכין להבנה זו מדרשת חז"ל: "עד צוער– אלו מציקי ישראל, כגון אלו הבלשים הדרים עם המלכות ועתידים לאבד עמהם" (ספרי על דברים לד/פסוק ג).
מילה זו מופיעה במקום נוסף במקרא בכתיב: ”וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ (צעוריהם) צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם“ (ירמיה יד, פסוק ג), ובתרגום יונתן תרגם ע"פ הכתיב: "תניניא" - מִשְׁנֶה, משרת, וכמו התרגום בזכריה.
(2) יש הגוזרים עפ"י לשון צעיר. הרמב"ם כתב צוער מלשון צער שהיו מצערים את הבוגרים בקנאתם בקולם היפה והצלול. מלבי"ם (זכריה שם) גזר גם את "צוער" שבזכריה במשמעות זו, שהכוונה לכהנים המצערים עצמם לכבוד ה'.
ערך בוויקיפדיה: צוער