"וכך היו כל יסורי נפשי באותה שנה־ומחצה רק צללים עוברים ודברים שאין בהם ממש. רק עוֹרבא פרח, רק עוֹרבא פרח..." ("עורבא פרח", מ"י ברדיצ'בסקי)
"עורבא פרח! התדעו לכם, אדוני הקוראים, את פשר המלים האלה? על פי המלים האלה עליכם לדעת כי כל הדברים אשר דברתי עד כה – בחזון דברתים ומלבי בדיתים, ולא היו הדברים האלה מעולם!" ("סנהדרין גדולה", דוד פרישמן)
"אני שואלת לשלומך, ואתה משיב לי – עורבא פרח! אני אומרת לך דברים של ממש, ואתה אומר לי דברי־רוח" ("סוסתי", מנדלי מוכר ספרים)
לשון חז"ל בארמית (מילולית: עורב פורח): ”אמר ליה: וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? - אמר ליה: עורבא פרח“ (בבלי, מסכת ביצה – דף כא, עמוד א), ופירש"י: "ראה עורב פורח באויר כלומר השיאו לדבר אחר" (חולין קכד ע"ב).
בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]
