התפתח

הִתְפַּתַּח או הִתְפַּתֵּחַ

לשון המקרא [לא בשימוש] שבר את מה שסגר מעליו.
- ”הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם; הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן.“ (ישעיהו נב, פסוק ב)
- ”כֵּיצַד נִתְפַּצְּעוּ הָאֱגוֹזִים, נִתְפָּרְדוּ הָרִמּוֹנִים, נִתְפַּתְּחוּ הֶחָבִיּוֹת, נִתְחַתְּכוּ הַדְּלוּעִים, נִתְפָּרְסוּ הַכִּכָּרוֹת, יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתָיִם.“ (משנה, מסכת ערלה – פרק ג, משנה ח)
- ”קִבֵּל הַקָּטָן וְהִגְדִּיל, חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקַּח, סוּמָא וְנִתְפַּתַּח, שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה, נָכְרִי וְנִתְגַּיַּר, פָּסוּל.“ (משנה, מסכת גיטין – פרק ב, משנה ו)
הגיע לשלב הבא במחזור חייו.
- "היום הכול פורח / גדל ומתפתח / רואה ולא מאמינה" (הדגל שלי, מאת יורם טהרלב)

השורש פ־ת־ח א הוא שורש מגזרת השלמים.

בבניין נפעל, הצורה בפתח גנובה היא זו המופיעה במקורות: ”הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ“ (יחזקאל מד, פסוק ב).
בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]