איוב

אִיּוֹב[עריכה]

הספר השלישי בכתובים שמן התנ"ך, הדן בשאלת הגמול דרך דמותו הראשית האפונימית אשר באו עליה יסורים.
- ”וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא, וְאִם לָאו קוֹרִין לְפָנָיו; וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו, בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים; זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר, פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל.“ (משנה, מסכת יומא – פרק א, משנה ו)
- ”שלשה כתובים גדולים הם – הרואה ספר תהלים, יצפה לחסידות; משלי, יצפה לחכמה; איוב, ידאג מן הפורענות.“ (בבלי, מסכת ברכות – דף נז, עמוד ב)
- ”רבן גמליאל בטבריא מצאו שהיה יושב על שולחנו של ר' יוחנן (בן נוזף) ובידו ספר איוב תרגום והיה קורא בו“ (תוספתא, מסכת שבת – פרק יד, הלכה ב).

הספר נקרא על שמו של איוב, שהאירועים שקרו לו מהווים סיפור מסגרת לדיונים שבספר.
היו שגזרו את שמו של איוב כשאלה ← איה-אב ? (או, איפוא אבא?), בדומה לשמה של ”אִיזֶבֶל“ (מלכים א׳ טז, פסוק לא) כשאלה: איה זבל? (זבֻל במקרא בהוראת: נשיא או אדם-חשוב).