פעם אחת בלבד במקרא: "טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם אֲנִי תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי" (תהילים קיט ע). פירוש המילה מתבאר לפי הארמית, בה השורש ט־פ־שׁ מבטא השמנה.
הקדמונים תפשו את הלב במקום המחשבה והחכמה, ולכן התייחסו ללב שמן כביטוי לחוסר הבנה, כמו בפסוק: "הַשְׁמֵן לֵב־הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע, פֶּן־יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו י)
פרשנים מפרשים
מצודת דוד: "טפש כחלב לבם - לבם נעשה שמן כחלב."
מצודת ציון: "טפש - ענין שומן; 'כי השמן לב העם הזה' (ישעיהו ו) תרגומו 'טפש לבא', ומזה קראו לכסיל טפש."