המילה קיימת בצורות דומות בשפות שמיות נוספות - אוגריתית: 𐎀𐎁 (אַב),[1] כנענית: 𐤀𐤁 (אָב), ארמית וסורית: ܐܲܒܵܐ (אַבָּא), אכדית: 𒀀𒁍 (abu), דרום-ערבית: 𐩱𐩨 (אָבּ), געז: አብ (אֵבּ), אמהרית: አባት (אָבָּת), תיגרינית: ኣቦ (אָבּוֹ). החוקרים משערים שהצורה בפרוטו-שמית היתה: ʔabw. מהמילה הארמית גזורה גם המילה היוונית: abbā) ἀββα) בהוראה זהה.
מילים דומות קיימות גם בשפות לא-שמיות, כגון מצרית עתיקה: ꜣbwt (אָבֻּתְּ). וכן בכמה שפות כושיות, כגון סומלית: aabo, עפרית: abbá, וכן בהאוסה: uba, מה שהביא להשערה שהמילה היתה קיימת כבר בפרוטו-אפרו-אסייתית בצורה: ʔab.
החודש האחד־עשר בלוח השנה העברי, בשנה המתחילה בחודש תשרי, כנהוג מימי בית שני, והחודש החמישי בשנה המתחילה בחודש ניסן, שהיה נהוג בימי בית ראשון. מגיע אחרי תמוז, ולפני אלול. בחודש אב 30 יום.
עפ"י לוח גזר הצירוף: 'ירחו זמר' ששימש בהוראת 'זמירת הגפנים' היה שמו הקדום של חודש אב מן הממסד הבבלי. בשומרית, ואכדית-עתיקה 𒉈 בהגיית 'אֲבֻּ' - אש,להט. וגם בהוראת תנור נייד מכיל גחלים-'לוחשות', בתרבות הבבלית אַבֻּ abu הוא שמה של אלוהות בבלית שהיה גם לחודש החמישי במניין החודשים הבבלי, אבֻּ נחשב גם ל'חודש האבוּקה' ובנוסף התהדר בייחוסו כ-'אב כל צֶמח' בנם של אנליל ונינחור סאג.
יש הסוברים כי שם החודש נגזר מן המילה אֵיבָה (מהשורש א־י־ב), משום שהוא מתאפיין בחום כבד ה"מתאכזר" אל בני־האדם, וגם משום שבתרבות אכד 'יום-אִיבּוּ' ibbû נחשב ליום הזעם הבבלי שהיה מצוין ב-19 לחודש אב . יוסיפוס מציין שבאחד באב נפטר אהרון הכהן בחודש שהעברים יכנוהו 'סאבא' [2].
משורש מקראי א־ב־ב. מופיע במקרא פעמיים, רק בצורות נטויות. לגבי ניקוד צורת היחיד, אליעזר בן-יהודה טען שהניקוד "אֵב" אינו מוכרח, ויתכן שצורת היחיד היא "אַב" כיוון שגם צורה זו נחרקת בנטיות.[3]
מקביל לאכדית: abbu - בִּצָּה, ערבית: أبُّ (אַבֻּ) - צמחי מרעה בביצה או באחו.[4] קרוב גם לאמהרית: ʾäbäba) አበባ) – פרח. וראו גם אֵבֶה.
יש המקשרים גם לארמית וסורית: ܐܸܒܵܐ אֵבָּא - פרי; אמנם ככל הנראה הוא משורש א־נ־ב, כמוכח מהארמית המקראית: ”אִנְבָּא“ (דניאל ד, פסוק ט). מאכדית: inbu - פרי.[5] יתכן שקרוב ל"עֵנָב".
, מאת נעמי שמר)