לשון חז"ל החודש השני בלוח השנה העברי, בשנה המתחילה בחודש תשרי (כנהוג מימי בית שני), והחודש השמיני בשנה המתחילה בחודש ניסן (שהיה נהוג בימי בית ראשון). מגיע אחרי תשרי, ולפני כסלו.
מאכדית: Araḫsamnu, הלחם בסיסים מן arḫu,warḫu – יֶרַח, וכן samāne – שמיני (כאשר מתחילים לספור את החודשים מניסן, חשון הוא החודש השמיני). מכיוון שהאותיות ו' וּ־מ' נהגות שתיהן בעזרת השפתיים, לעתים קורה שהן מתחלפות זו בזו. וכך נוצרו שני חילופים ב"וורחשמן" שהפך ל"מרחשוון": האות ו' במלה הראשונה הוחלפה בשלב כלשהו באות מ', וה־מ' במלה השנייה הוחלפה באות ו'.[1][2] החלפה זו ו↔מ בין עברית↔אכדית מתרחשת גם במילים כִּסְלֵו (מאכדית kislīmu), שְׁוַלְיָה (מאכדית šamallû, ובעברית חדשה: שׁוּלְיָה).
אטימולוגיה נוספת, בלשון פרסית - מרחש בהוראת רחש + וון בהוראת מים ולפיכך מרחשוון בהוראת 'מבוע מים' אתר "דעת"
שמו המלא של החודש כפי שנקרא בפי חז"ל הוא מרחשון, אך כיום נהוג לקרוא לחודש חשוון.
בעקבות קריאה מוטעית, כנראה, נקרא החודש ברוב תפוצות ישראל מַר־חֵשְוָן, מה שהביא להתייחסות ל"מר" כאל קידומת, ובסוף הביא להשמטתה. חיתוך זה של השם הביא לסברות שונות לפירושה של הקידומת "מר".
חודש זה נחשב כחודש בעל טעם מר – אין בו שום חג או אירוע משמח ואף קרו בו, לפי המסורת, מאורעות מצערים.
כי בחודש זה מתחיל הגשם, ומר היא גם טיפת מים (ככתוב: ”הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי“ (ישעיהו מ, פסוק טו)).
ככל הנראה, חיתוך השם המקורי הוא מְרַח־שׁוֹן, ובדומה לכך נקרא החודש מְרַח־שְׁוָן בפי יהודי תימן.
↑ ד"ר אבשלום קור, "מוציא לשון - מר גורלו: חשבתם שה'מר' של חודש מרחשוון הוא רק קידומת? תחשבו שוב", במחנה, גליון 39 (3056), ז' במרחשוון התשע"א, 15 באוקטובר, 2010.
↑ עלי איתן, "חשוון - מרחשוון". האקדמיה ללשון העברית, לשוננו לעם ט, ע"מ 6-7, תשי"ח.
ערך בוויקיפדיה: חשוון