מארמית: עפ"י הכלל בו בארמית אל"ף המופיעה בסוף מילה משמשת כה"א הידיעה בעברית. למשל: ארעא = הארץ, אורייתא = התורה, סייפא = הסוף, לפיכך במקורה שימשה תיבת "אבא" בהוראת: האב . במקורה המילה היא בעלת בי"ת רפה (ava); דיגוש הבי"ת חל במהלך תקופת בית שני, כפי הנראה באנלוגיה לדגש במילה אִמָּא.[1]. תהליך דומה עברה המילה סבא (=הסב) שבמקורה בארמית היא בבי"ת רפה ובמלרע.[2]
בשפות רבות המילה דומה, כגון: בבא, פפא, פטר (בפ"ה רפה), פּה, יאבּה. מקורו כפי הנראה בקלות ביטוי הצליל פּ' או בּ' אצל תינוקות, על ידי הצמדת השפתיים והוצאת קול באופן הגורם לפתיחת השפתיים. דומה לכך השם 'אמא', שבשפות זרות מבוטא: אם, מה, ממה, מאטר, מאמי ונובעת כנראה מצליל דומה של הצמדת השפתיים והוצאת הקול מהאף.[3]
על הקידומת "אבא" לשמו של אדם נכתב בתלמוד: ”תניא אידך: עבדים ושפחות - אין קורין אותם "אבא פלוני" ו"אמא פלונית"; ושל רבן גמליאל היו קורים אותם "אבא פלוני" ו"אמא פלונית"“ (בבלי, מסכת ברכות – דף טז, עמוד ב). רש"י מפרש שם: "אבא פלוני אמא פלונית - לא בבניהם קאמר אלא בשאר בני אדם כעין שאנו קורין עכשיו מר פלוני מרת פלונית כך היו רגילין לומר אבא פלוני ואמא פלונית".
לפי כללי האקדמיה ללשון העברית, מילים ארמיות ממין נקבה נכתבות בעברית בה"א בסופן (למשל: דוגמה, סדנה). מכלל זה יוצאות המילים: סבתא, סבא, אמא, אבא.
שאילת המילים מהארמית בתבנית זו מקשה על הטייתן ברבים. האקדמיה מעדיפה חזרה לצורת העברית בצורת הרבים: אבות, אמהות, סבים, סבות.
באופן דומה, הוספת ה"א הידיעה למילה ארמית מיודעת אינה תקינה. למשל, "אבא" היא מילה מיודעת, ו"האבא" היא יידוע כפול (ראו למשל: בחוברת "אַל תֹּאמַר - אֱמֹר. השגיאות השגורות בדבור" של ועד הלשון העברית, ירושלים תרע"א). צורת הידוע בעברית היא "האב", "האם", "הסב", "הַסָּבָה".
↑רומן יעקבסון (1962) "למה מאמה ופאפה? כתבים נבחרים במחקרים פונולוגיים, כרך א', הוצאת מוטון בעיר האג. עמודים 538-545 (אנגלית)
↑בדרך כלל קריאת המילה "אבאלה" היא ביטוי לפחד. מקור השם של מילה זו וביטויה כך החל בעיר ירושלים בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים,קריאת המילה הושמע בעיקר כתחנונים להשם בקרב הזרם האורתודוקסי.