המילה מופיעה פעם יחידה במקרא: ”וְיָנֵאץ הַשָׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתפרההָאֲבִיּוֹנָה“ (קהלת יב, פסוק ה), בין פסוקים העוסקים בַּזִּקְנָה ובמוות. פרשנים רבים רואים בפסוקים תיאור של ההידרדרות הגופנית והנפשית בסוף חיי־האדם. ובמסכת שבת פירשו את המילים "השקד" ו"החגב" שבפסוק כמתייחסות לאגן הירכיים, ואת "האביונה" כתאווה המינית: ”וינאץ השקד - זו קליבוסת; ויסתבל החגב - אלו עגבות; ותפר האביונה - זו חמדה“ (בבלי, מסכת שבת – דף קנב, עמוד א). גם רש"י כותב על הפסוק: "'ותפר האביונה'" - חמדת תאות נשים, שאינו נזקק לנשים לתשמיש". מופיע במצרית כשם עצם, וכפועל: בהגיית אבִּי (abi, עמ' 4) בהוראת תשוקה:
בתרגום השבעים ובוולגטה לפסוק נמצא לאביונה התרגום "Capparis", שהוא צמח הצלף ופריו (ראו להלן אֶבְיוֹנָה). כותב על כך יהודה פליקס: "העובדה שה'אביונה' נזכרת אחרי השקד, שהוא צמח, ואחר החגב, שהוא בעל־חיים - מקרבת את ההשערה, שגם האביונה אינה אלא צמח... נראה אפוא שהפירוש הקולע ביותר לכתוב זה הוא: ותתפרק האביונה, שהיא פרי הצלף".[1] יש הסוברים שפרי זה נחשב מעורר תשוקה מינית.[2].
האקדמיה ללשון העברית אימצה את המילה כתרגום עברי ל"אורגזמה", והיא הופיעה במילון למונחי רפואה משנת 1999.
רד"ק משייך את המילה לשורש א־ב־ה, וכותב: "ופירש 'אביונה' - בעלת הרצון וְהַתַּאֲוָה, והיא הנפש הַמִּתְאַוָּה. כלומר, תפר הנפש בריתה עם הגוף. ויש אומרים כי פירוש המלה כנוי לאבר המשגל. וכן העני מאד יִקָּרֵא 'אביון', לפי שחסר כל ותאותו ורצונו לכל".
במדרש ויקרא רבה י"ח א נכתב: "'וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה' - זו התאוה שהיא מטילה שלום בין איש לאשתו".
ערך בוויקיפדיה: אביונה