זה מכבר הראו החוקרים, כי בלשון העברית המקראית, המונח 'שַבּט' shabṭ-t מהווה מקבילה סמנטית לתיבת 'מוּסַר', וכי ישנה הקבלה בין 'מוסר' והפועל 'יסר'.
המונח shabṭ-t יחד עם "מוסר" במשמעות מורחבת - הלקאה בשבט. מן הפאפירוסים מתחוור כי בטוי שגור היה במצרית קדומה : "אתה הכית על גבי, מוסרך נכנס לתוך אוזני" [1]. נהוג לתאר את השתלשלות המשמעות באמצעות מטונימיה כפולה: השבט (הַמַּטֶּה) מסמל את סמכות המנהיג, והמנהיג מסמל את הקבוצה המונהגת. תהליך דומה חל במילה מַטֶּה. והיו שקישרו בין השמות 'מטה' ו'שבט' כדוגמת י. גרינץ[1] שמעריך במאמר "מונחים קדומים בתורת כהנים" כי " תיבת 'שבט' משמשת בהוראת 'תת קבוצה היושבת בין קיבוץ של אנשים' ז"א 'שבט' בהוראת יחידה נפרדת בתוך שאר העם המסומל בעזרת שרביטו של ראש השבט, ואותו שרביט מקביל אל השם 'מטֶה' . חוקרת המקרא עתליה ברנר[2] מקשה על הסבר זה, בטענה שאין במקרא חוליה מקשרת של תהליך זה בה מופיעים המילים "שֵׁבֶט" "מַטֶּה" במשמעות המנהיג עצמו. בהמשך המאמר נמסרים מקורות בהם מופיעה תיבת "שבט" בהוראת "מנהיג" ”לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו“ (בראשית מט, פסוק י) , וכן ( ”דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל“ (בראשית מט, פסוק טז)). לטענתה, שלב ביניים כזה אינו נדרש עבור המילה "מַטֶּה", מהיותה נרדפת גמורה של המילה "שֵׁבֶט".
סמוך לגבול סוריה טורקיה באתר תל חלף נמצאה קערת השבעה ובה מופיעה בארמית המילה "שבט" [2] ציטוט: "גם על שבט זה נרגל לא יגזור מגיפה. ומקערת השבעת - שדים אחרת, בשפה בבלית יהודית ובמשמעות מגיפה -"ומעבדי בישי שידי שבטי פלגי פגעי ירורי רוח- בישתא" [3].
החודש החמישי בלוח השנה העברי, בשנה המתחילה בחודש תשרי, כנהוג מימי בית שני, והחודש האחד־עשר בשנה המתחילה בחודש ניסן, שהיה נהוג בימי בית ראשון. מגיע אחרי טבת, ולפני אדר. מקביל לחודשים ינואר ופברואר.
מאכדית: בהגיית שָׁבָּתֻ (šabattu) הוא היום בו נראה הירח במילואו, כלומר יום ט"ו בחודש ירחי (ראו לקמן,ט"ו בשבט). יש החושבים שפירוש השם הוא "מַכֶּה" (ראו לעיל: "שֵבֶט"), והכוונה לגשם הכבד. מקבילה בערבית: شباط (שַבַּאט) – פברואר.
ערך בוויקיפדיה: שבט (מדעי החברה)
, מאת יורם טהרלב)