נהוג לתאר את השתלשלות המשמעות באמצעות מטונימיה כפולה: השבט (הַמַּטֶּה) מסמל את סמכות המנהיג, והמנהיג מסמל את הקבוצה המונהגת. תהליך דומה חל במילה מַטֶּה. למשל, י. גרינץ[1] כותב במאמר "מונחים קדומים בתורת כהנים": "כשם ש'שבט' - קיבוץ המתייחס על מוצא אחד בתוך כלל העם - בא מן השבט, השרביט, שביד ראש השבט, כך בא 'מטה' מן המטה שביד הראש [...]".
עתליה ברנר [2] מקשה על הסבר זה, בטענה שאין במקרא חוליה מקשרת של תהליך זה - בה באות "שֵׁבֶט" "מַטֶּה" במשמעות המנהיג עצמו. בהמשך המאמר היא מתרצת, ומציגה מקורות בהם מופיע "שבט" בהוראת "מנהיג" ( "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"(בראשית מט, פסוק י) וכן ( "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"(בראשית מט, פסוק טז)). לטענתה, שלב ביניים כזה אינו נדרש עבור המילה "מַטֶּה", מהיותה נרדפת גמורה של המילה "שֵׁבֶט".
החודש החמישי בלוח השנה העברי, בשנה המתחילה בחודש תשרי, כנהוג מימי בית שני, והחודש האחד־עשר בשנה המתחילה בחודש ניסן, שהיה נהוג בימי בית ראשון. מגיע אחרי טבת, ולפני אדר. בחודש שבט 30 יום.
ערך בוויקיפדיה: שבט (מדעי החברה)
