צואה

צַוָּאָה

לשון חז"ל צווי, הוראה.
- תני רבי אושעיא...: "וכתבתם" - הכל בכתב, אפילו צואות (ברכות טו ב)
בהשאלה: מסמך משפטי בו מורה האדם את אשר ייעשה בקניינו לאחר מותו.
- ”צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה (מלכים ב׳ כ, פסוק א) – בצואה בעלמא.“ (בבלי, מסכת בבא בתרא – דף קמז, עמוד א)

הוראה

מסמך משפטי

ערך בוויקיפדיה: צוואה

הפרשות המעיים.
- ”כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.“ (ישעיהו כח, פסוק ח)
- ”הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם עִמָּכֶם.“ (מלכים ב׳ יח, פסוק כז)
הרחבה של (1) לכלוך, זוהמה.
- ”אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ.“ (ישעיהו ד, פסוק ד)

1. feces‏‏‏‏

2. filth‏‏‏‏

ערך בוויקיפדיה: צואה

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צואה

השורש י־צ־א הוא שורש מורכב השייך גם לגזרת נל"א וגם לגזרת נפ"יו.

בבניין קל, צורת המקור בגזרת פ"י ופ"נ המסתיימת בתי"ו נוטה בשתי דרכים: האחת בתי"ו (בדומה לצורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ וגם בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ. (החלטות האקדמיה, עמ' 72)[1]

מלוכלך. מה שדבוק בו הפרשות גוף או חומרים מאוסים ולא רצויים.
- ”וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ“ (זכריה ג, פסוק ג)
- ברית דמשק של כת קומראן נכתב:"...אל יקח איש עליו בגדים צואים או מובאים בגז כי אם כובסו במים או שופים בלבונה..." ^[1]

הפועל צָאָה לא קיים כנראה שהתואר צואה נגזר מצוֹאָה (שהיא מיציאה ). המילה מופיעה פעם אחת במקרא ”וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ“ (זכריה ג, פסוק ג) ומתארת את הופעת הכהן הגדול השערורייתית שכתוצאה ממפגש עם השטן (=אשתו הגוייה של הכהן הגדול) הגיע עטוי בגדים צואים לעיני כל. ופירש שמואל אליעזר הלוי איידלס בעניין זה : "אם נמצא בכהן פסול, שנשא אשה שאינה הוגנת לו ואסורה, לובש שחורים על עוונו, כשהוא הולך ”למקום שאין מכירין“ (בבלי, מסכת חגיגה – דף טז, עמוד א) וילבש שחורים גם אם נמצא בו פסול מצד אבותיו וכגון שהוא חלל ילבש שחורים, ע"ש שנאמר ביהושע כהן גדול לעיל: "והוא לבוש בגדים צואים", לפי שבניו נשאו להם נשים שאינן הגונות לכהונה, וכו'.
בלשון חז"ל גם צואי. ”ואין לוקחים ממנו צמר מלובן וצואי“ (משנה, מסכת בכורות – פרק ד, משנה ז)

↑ אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה : החיבורים העבריים - כרך ראשון, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, תש"ע - 2010, עמוד: 46