מות

מָוֶת[עריכה]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	מוות
הגייה^*	mawet
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	מ־ו־ת
דרך תצורה	משקל קָוֶל
נטיות	ס׳ מוֹת־; שלו: מוֹתוֹ, שלהּ: מוֹתָהּ, שלי: מוֹתִי

מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו.
- ”מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן; וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ“ (משלי יח, פסוק כא)
- ”מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה“ (תהלים פט, פסוק מט)
- ”טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוּ“ (קהלת ז, פסוק א)

מופיע פעמים רבות במקרא, נגזר מן השורש מ־ו־ת. מקבילה גם באחיותיה של העברית: ארמית-מוֹתָא, ערבית-مَوْت.

ערך בוויקיפדיה: מוות

השורש מ־ו־ת הוא שורש מגזרת נע"ו/י הנוטה על דרך משקל "פָעֵל".