המילה המקורית בשפות שמיות היא שׁ־י־ן, עם ביטוי לחילופי ש־ת מהאות הפרוטו־שמית ṯ: עברית שַׁיִן (המופיעה פעמיים במקרא), מקביל לארמית תין[1], אכדית šiānu 'השתין', אוגריתית ṯn (שׁנ) 'השתין'[2].
האות 'ת' נוספה באמצע השורש ש-י-ן בגלל צורת הפועל בבניין התפעל מן שַׁיִן: הִשְׁתַּיֵּן 'התבצע שתן, השתין'. מאוחר יותר, הצורה נהגתה במהירות הִשְׁתִּין שנראית כמו בניין הפעיל של שורש ש־ת־ן, וכך נוצר השורש משנה זה[3]. תופעה זו גם התרחשה באכדית (בניין של פעולה חוזרת\רפלקסיבית מוסיף ת\t ברוב השפות השמיות): šatānu 'השתין'.
במספר לשונות פרסיות קדומות מופיעה התיבה שהגייתה: דֶשְׁתנא ('dštn) בהוראת ווסת,מחזור-חודשי. מקביל לארמית יהודית: דִּשְׁתָּנָא, דִּיסְתָּנָא.
↑A Dictionary of the Ugaritic Language in the Alphabetic Tradition By: Gregorio del Olmo Lete, Joaquín Sanmartín and Wilfred G.E. Watson - Brill Academic Publishers ;2003 , עמ' 910 : ṯnt
השורש נגזר מהפועל הִשְׁתִּין, שנתפס מאוחר יותר כגזור משורש זה בבניין הפעיל. על כן מבחינה היסטורית יש לראות בו שורש תנייני. הפועל הוא במקורו נטייה חריגה (בניין התפעל) של השורש שׁ־י־ן, וראו גם בערך שַׁיִן.
_(2957323823).jpg)
ערך בוויקיפדיה: שתן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שתן