נראה שהמילה החלה את דרכה כהלצה של תלמידי המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה" (ראשית המאה ה-20), שהשתמשו בצירוף המקראי ”חַרְבֹנֵי קַיִץ“ (תהלים לב, פסוק ד) ככינוי ציורי לגללי הבהמות המוטלים ברחובות. בהתאם לכך, הוראתה המקורית של המילה חֶרְבּוֹן הייתה כנראה "צואה", ודמיונה למילה הערבית חַ'רַא הוא מכוון. ההוראות המושאלות דחקו לבסוף את ההוראה המקורית, שנשתמרה בצורות הגזורות חִרְבֵּן, מְחֻרְבָּן; וכן בצירוף "אכל חרבון", שמשקף כנראה את "אַכַּלַ חַ'רַא" שבסלנג הערבי.[1]
↑אהרן בר-אדון, "לאטימולוגיה של כמה 'מלות-סלנג' בעברית הישראלית של ימינו", לשוננו לעם לה (תשמ"ד), חוברת א, 19–25; ב, 44–50; ג, 72–79. ועיינו שם להרחבה ולסקירת המחקר על אודות המילה ונגזרותיה. המאמר הוא עיבוד והרחבה של הנ"ל, לשונם המדוברת של הילדים בישראל, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשי"ט, כרך א, עמ' 118–120; כרך ב, עמ' 294.
