השורש קיים בלשונות השמיות המערביות (כנענית וארמית): בשפות כנעניות שאינן עברית: באוגריתיות - 𐎀𐎎𐎗 (אַמר),[1] יש לציין כי השורש א.מ.ר. אינו שכיח בכתבי אוגרית, והשורש הנפוץ בניב האוגריתי במקומו היה ר.ג.מ.;[2] צידונית,[3] מואבית[4] ואדומית[5] - 𐤀𐤌𐤓 (אמר); בארמית קדומה: אמר.[6]
הצורה "לֵאמֹר" שכיחה בעיקר במקרא ואינה משומשת לרוב בעברית החדשה, למשל; ”וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר“ (בראשית כ"ג, פסוק ח'). הצורה "לוֹמַר" היא צורה חריגה (שכן פה"פ א' נשמטת) אשר נוצרה בלשון חכמים והיא המשומשת כיום בקרב דוברי העברית, למשל; " מקום שנהגו לומר ברכת אבלים" (תוספתא, זרעים, ברכות, ג'). אף-על-פי-כן, אין לפסול אף אחת מן הצורות.
בבניין הופעל התחילית הבאה לפני אהח"ע מנוקדת בקמץ קטן או בקיבוץ, כגון הָעֳמַד, הֻעֲמַד. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 57)[1]
המילה משותפת לשפות שמיות נוספות: אוגריתית 𐎛𐎎𐎗 (אִמר);[1] כנענית: 𐤀𐤌𐤓 (אמר);[2] אכדית: emmeru. וראו גם בערך מריא.
וייתכן כי זהו הפירוש בפסוק: ”נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה; הַנֹּתֵן, אִמְרֵי־שָׁפֶר.“ (בראשית מט, פסוק כא), שכן לדגש החזק יש נטייה להיעלם באות שוואית.