ערבית בהגיית מריא (مَرِيء) בהוראת 'מקום מעבר המזון בגוף', או בקיצור- וושט. בעברית שורש מ־ר־א משמש בהוראת: פיטום, הלעטה, מצוי בלשון חז"ל (המריא). יש מפרשים המוצאים כן כבר במקרא: ”כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא“ (איוב לט, פסוק יח)[1]. יש המחברים לשורש ב־ר־א בהוראה דומה (כגון במילה בריא).
יש מילה מקבילה באכדית: marû - שמן, מפוטם. וכן באוגריתית: 𐎎𐎗𐎜 (mrủ). קרוב גם לארמית: אִמָּר.
שתי המשמעויות למריא נתונות למחלוקת פרשנית בעלת משמעות הלכתית. שמהפסוק בישעיה מוכח שה"מריא" כשר לקרבן, וממילא דינו כבהמה שחלבו אסור באכילה. לדעת רס"ג המריא הוא ה-جَامُوس (גַ'אמוּס) - תאו. רה"ג לעומת זאת סבור ש"מריא" הוא שור מפוטם (כדברי התרגום), ואילו התאו דינו כחיה והוא פסול לקרבן וחלבו מותר באכילה.[2] במהלך הדורות פוסקים שונים צידדו לכאן או לכאן[3].
