אמר א (שורש)

השורש א־מ־ר א הוא שורש מגזרת נפ"א.

נטיות הפעלים

א־מ־ר	עבר	הווה/בינוני	עתיד	ציווי	שם הפועל
קַל	אָמַר	אוֹמֵר (ב׳ פעוּל: אָמוּר)	יֹאמַר	אֱמֹר	לֵאמֹר או לוֹמַר
נִפְעַל	נֶאֱמַר	נֶאֱמָר	יֵאָמֵר	הֵאָמֵר	להֵאָמֵר
הִפְעִיל	הֶאֱמִיר	מַאֲמִיר	יַאֲמִיר	הַאֲמֵר	לְהַאֲמִיר
הֻפְעַל	הָאֳמַר	מָאֳמָר	יָאֳמַר	-אין-	-אין-
פִּעֵל	-אַיִן-	-אַיִן-	-אַיִן-	-אַיִן-	-אַיִן-
פֻּעַל	-אַיִן-	-אַיִן-	-אַיִן-	-אין-	-אין-
הִתְפַּעֵל	הִתְאַמֵּר	מִתְאַמֵּר	יִתְאַמֵּר	הִתְאַמֵּר	לְהִתְאַמֵּר

הערות

• הצורה "לֵאמֹר" שכיחה בעיקר במקרא ואינה משומשת לרוב בעברית החדשה, למשל; ”וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר“ (בראשית כ"ג, פסוק ח'). הצורה "לוֹמַר" היא צורה חריגה (שכן פה"פ א' נשמטת) אשר נוצרה בלשון חכמים והיא המשומשת כיום בקרב דוברי העברית, למשל; " מקום שנהגו לומר ברכת אבלים" (תוספתא, זרעים, ברכות, ג'). אף-על-פי-כן, אין לפסול אף אחת מן הצורות.
  • בבניין הופעל התחילית הבאה לפני אהח"ע מנוקדת בקמץ קטן או בקיבוץ, כגון הָעֳמַד, הֻעֲמַד. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 57)[1]