אמר א (שורש)

מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.

השורש א־מ־ר א הוא שורש מגזרת נפ"א.

נטיות הפעלים[עריכה]

א־מ־ר עבר הווה/בינוני עתיד ציווי שם הפועל
קַל אָמַר אוֹמֵר

(ב׳ פעוּל: אָמוּר)

יֹאמַר אֱמֹר לֵאמֹר או לוֹמַר
נִפְעַל נֶאֱמַר נֶאֱמָר יֵאָמֵר הֵאָמֵר להֵאָמֵר
הִפְעִיל הֶאֱמִיר מַאֲמִיר יַאֲמִיר הַאֲמֵר לְהַאֲמִיר
הֻפְעַל הָאֳמַר מָאֳמָר יָאֳמַר -אין- -אין-
פִּעֵל -אַיִן- -אַיִן- -אַיִן- -אַיִן- -אַיִן-
פֻּעַל -אַיִן- -אַיִן- -אַיִן- -אין- -אין-
הִתְפַּעֵל הִתְאַמֵּר מִתְאַמֵּר יִתְאַמֵּר הִתְאַמֵּר לְהִתְאַמֵּר

הערות[עריכה]

  • הצורה "לֵאמֹר" שכיחה בעיקר במקרא ואינה משומשת לרוב בעברית החדשה, למשל; ”וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר (בראשית כ"ג, פסוק ח'). הצורה "לוֹמַר" היא צורה חריגה (שכן פה"פ א' נשמטת) אשר נוצרה בלשון חכמים והיא המשומשת כיום בקרב דוברי העברית, למשל; " מקום שנהגו לומר ברכת אבלים" (תוספתא, זרעים, ברכות, ג'). אף-על-פי-כן, אין לפסול אף אחת מן הצורות.
    • בבניין הופעל התחילית הבאה לפני אהח"ע מנוקדת בקמץ קטן או בקיבוץ, כגון הָעֳמַד, הֻעֲמַד. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 57)[1]