שש

לערך העוסק בפועל במקראי שָׁשׁ או שׁוֹשָׂה; ראו שָׁס.

שֵׁשׁ א

שלושה זוגות.
- המספר שש הוא המספר המושלם הקטן ביותר, כלומר: הוא שווה לסכום מחלקיו – $1+2+3=6$ .
- ”כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם“ (שמות כא, פסוק ב)

מפרוטו-שמית -šidṯ* (שִׁדְתֿ). צורה זו שרדה בדרום־ערבית (כפי שהיא משתקפת בכתיב העיצורי), ואילו בשפות השמיות האחרות עברה תמורות מגוונות בשל מבנה הפונטי החריג, בנוסף למעתקי ההגאים הסדירים. בערבית שרדה ה-ד' המקורית במילה سَادِس (סַאדִס) שפירושה "שישי" (אך ה-תֿ' נידמתה ל-ס'). בעברית חלה הידמות של ה-ד' ל-תֿ' (> *שִׁתּֿ), בהמשך חל מעתק *תֿ' > שׁ', ובסופו של התהליך התקבלה הצורה שֵׁשׁ.
השוו לצורות האחרות בשפות שמיות, פיניקית: 𐤔𐤔 (שׁשׁ), אכדית: 𒅆𒅖𒊺𒀉 (šeššet), געז: ስሱ (סֵסֻ), אוגריתית: 𐎘𐎘 (תֿתֿ), ארמית: שֶׁת, ערבית: سِتّ (סִתּ). השוו גם מצרית: sjsw‏‏‏‏.

ערך בוויקיפדיה: שש

לשון המקרא סוג של בד יוקרתי.
- ”וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ.“ (בראשית מא, פסוק מב)
- ”וְאֶת-הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם.“ (שמות כו, פסוק א)
- ”מַרְבַדִּים עָשְׂתָה-לָּהּ שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ.“ (משלי לא, פסוק כב)

הבד הנקרא 'שש' כנראה ממקור מצרי. הזכרתו במקרא קשורה במצרים וכך גם מאשר הממצא הארכאולוגי. במילונו של האגיפטולוס ווליס באדג': ses.t - מין בד יוקרתי,^[1] אמנם במילונים אחרים šs, או šs.t הם בהט, להלן הירוגליף:

ערבית שֲׁאשׁ شاش בהוראת פשתן ,מלמלה, מושאלת (בתיווך) לאנגלית בהגיית שַׂשְׁ: sash בהוראת "יריעת בד לקישוט הנכרכת סביב הגוף" ^[2].
עפ"י התוספתא 'שש' הוא פשתן שאין להביאו מן הקנווס ”שש זה פשתן, הביאה מן הנקבות (קנבוס) - פסולה“ (תוספתא, מסכת מנחות – פרק ט, הלכה ז)

לשון המקרא שיש.
- ”שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים.“ (שיר השירים ה, פסוק טו)
- ”חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת.“ (אסתר א, פסוק ו)