"כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר; ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דוד ויהונתן"(משנה אבות ה טז)
אַהֲבַת אֵל לִי עָרְבָה – / מֵאַהֲבַת נַפְשִׁי נִפְלְאָה; בּוֹ אֶחְשֹׁק, עַד כָּל אַהֲבָה/ – בִּלְתִּי אַהְבָתוֹ – אֶשְׂנְאָה!"אהבת אלי לי ערבה", אברהם אבן עזרא
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? - בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי" (תהלים מ"ב ג')"(רמב"ם הלכות יסודי התורה ב ב)
לשון המקרא. השורש א־ה־ב קשור כנראה לשורש י־ה־ב שמשמעו נתינה [דרוש מקור]
ישנם חוקרים הגורסים שמשמעות הפועל בהקשר הדתי קשורה לנאמנות - בהקשר של יחסי־ברית רשמיים שאינם בהכרח אישיים. על גישה זו כתב החוקר ויליאם מורן במאמרו "The Ancient Near Eastern Background of the Love of God in Deuteronomy". למשל, ד"ר משולם מרגליות כותב:
יש לשים לב לשני השדות הסמנטיים של מושג האהבה: התחום האישי - שבינו לבינה (כדוגמא הקלאסית בשיר השירים) והתחום הדיפלומטי, שבו משמעותו העיקרית היא נאמנות (loyalty, truce), ונאמנות הדדית: של המלך לנתיניו ושל הנתינים למלכם... במכתבי אל-עמארנה (המאה הי"ד לפנה"ס) נמצאת המילה 'אהבה' בין המונחים המציינים יחסים בין לאומיים... בספר דברים ניכרת היטב העברת המינוח המדיני של נאמנות לברית, כולל 'אהב', אל יחסי הברית בין ה' לבני ישראל; ולכן 'אהב' משמעותו לשמור מצווה, לקיים אותה"[2]
בגישה זו מתפרשים מספר פסוקים המתייחסים לאהבה, כגון: "כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים"(מלכים א׳ ה׳ – פסוק ט״ו), "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד"(שמואל א׳ י״ח – פסוק ט״ז). החוקרים מציעים לפרש באופן זה גם פסוקים העוסקים באהבת העם לאל "...אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי"(שמות כ׳ – פסוקים ד׳-ה׳) או "מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ"(דברים י׳ – פסוק י״ב)[3]
