חסד

חֶסֶד א[עריכה]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	חסד
הגייה^*	khesed
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	ח־ס־ד א
דרך תצורה	משקל קֶטֶל
נטיות	ר׳ חֲסָדִים; חֶסֶד־, ר׳ חַסְדֵּי־; כ׳ חַסְדּוֹ

עשר הספירות
כח"ב: כתר \| חכמה \| בינה חג"ת: חסד \| גבורה \| תפארת נהי"מ: נצח \| הוד \| יסוד \| מלכות

לשון המקרא עזרה לזולת שאיננה נובעת מתוך חובה כלשהי.
- ”וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד, וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר“ (בראשית כא, פסוק כב)
- ”סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה“ (במדבר יד, פסוק יט)
- ”וַיֹּאמֶר דָּוִד: הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל, וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן“ (שמואל ב׳ ט, פסוק א)
- ”וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים“ (הושע ב, פסוק כא)
[קבלה] אחת מעשר הספירות.

ערך בוויקיפדיה: חסד

ערך בוויקיפדיה: חסד (קבלה)

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	חסד
הגייה^*	khesed
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	ח־ס־ד ב
דרך תצורה	משקל קֶטֶל
נטיות	ר׳ חֲסָדִים; חֶסֶד־, ר׳ חַסְדֵּי־; כ׳ חַסְדּוֹ

לשון המקרא חרפה, תועבה.
- ”וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ, וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ - חֶסֶד הוּא, וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם; עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה - עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא“ (ויקרא כ, פסוק יז)
- ”צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי, וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת“ (משלי יד, פסוק לד)
- "מאהב על דברי חסד, ומאחר מתת חרף." (בן סירא מא)

מקביל לארמית וסורית: ܚܸܣܕܵܐ חִסְדָא, בהוראת: בזיון, חרפה, קלון.
יש שקישרו ע"י חילוף ס'←ש' לשורש ח־שׁ־ד בהוראת: חשש דופי.^[1]
לגבי היחס לשורש ח־ס־ד א, יש שפירשו שזה מקרה נוסף של שורש המשמש לשני הוראות הפוכות,^[2] ויש אומרים שהמשמעות המקורית היתה נישואין, כמו באכדית: ḫašadu - חתונה, נישואין, ובעיקר לנישואי קרובים, שבימי קדם נתפסו כמעשה חסד אצילי, ובמהלך השנים הלך ונהיה דבר מגונה.

לשון המקרא גורם לחרפה ובזיון.
- ”פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ, וְדִבָּתְךָ לֹא תָשׁוּב“ (משלי כה, פסוק י)
- ”ולמה ניגף? רבי יוחנן אמר: על שחיסד^[1] את ירבעם ברבים.“ (ירושלמי, מסכת יבמות – פרק טז, הלכה ג)
- ”פן יחסדך שומע במהלומי קללות“ (קדושתא לשבועות, מאת אליעזר הקליר, באתר מאגרים)

מילה יחידאית במקרא. השורש ח־ס־ד מופיע בהוראה זו במקום נוסף במקרא, ראו לעיל חֶסֶד ב.
מקביל לארמית וסורית: ܚܲܣܸܕ חַסִיד - לבזות, לחרף.