תן דעתך שלפועל זה מערכת נטייה מורכבת ומסועפת עד מאוד (וכאן מדובר בבניין קל); הוא אוצר בו שלוש צורות עתיד: יִשֹּׁם וגם יֵשַׁם וגם יָשֹׁם, צורת העבר שלו היא כשל פועלי מצב רבים בעברית-על דרך משקל "קָטֵל"-דוגמת זָקֵן, צָמֵא, לָמֵד, ולא על דרכם של פועלי הכפולים כפי שרווח בלשון המקרא, ואפילו בצורת הבינוני לפועל קיימים שני מופעים: האחד כבעבר "שָׁמֵם" והשני לפי מרבית פועלי השלמים "שׁוֹמֵם".
המילה מופיעה (במובאה לעיל) כחלק מרצף של בעלי מום. הדגש שהופיע במ"ם בצורת היחיד נשמט לאחר השווא- כנראה בהשפעת הניקוד המקראי- בו אחרי שווא יש נטייה להרפות האותיות שהיו דגושות בצורת היחיד הנפרד, דוגמת: ”הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים“ (שמואל ב׳ ה, פסוק ו) (קראו על כך עוד כאן-[1]). האקדמיה ללשון העברית גורסת אמנם את היוותרות הדגש, כפי שרווח בלשון הדיבור דוגמת "טִפְּשָׁה", אך אין לראות במנקד לפי דרך המקרא (בהישמט הדגש) כטועה.
↑ומעניין לראות כי יהודה גור גורס במילונו ("מילון עברי", הוצ' "דביר", מהדורה שנייה, 1947) כי המשקל במובאה לעיל הוא קַטָּל דווקא, וכי מנוקד לכאורה: שַׁמָּם- אולם לפי יתר המילים במשפט מניח יותר את הדעת הניקוד לפי משקל קִטֵּל, ואמנם כך גם במקורות נוספים.