נספח:בניינים

מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מבוא - פעלים[עריכה]

פעלים הם מילים המציינות פעולה או מצב נתון של הנושא בזמן כלשהו.

בחלק מהפעלים ניתן להוסיף מושא ישיר - שהוא שם־עצם אליו עוברת הפעולה, והם נקראים פעלים יוצאים. מושא ישיר ניתן לחבר אל הפועל באמצעות מילת־היחס "את", וניתן להחליף אותו בהטיותיה ("אותו"/"אותה" וכו'). פעלים שלא ניתן להוסיף להם מושא ישיר הם פעלים עומדים. פעלים המציינים מצב הינם פעלים עומדים. דגמאות:
  1. "הילד ראה את הפרח" - "ראה" הוא פועל יוצא, ו"את הילד" הוא המושא הישיר.
  2. "האיש רוכב על הסוס" - "רוכב" הוא פועל עומד, שלא ניתן לחבר לו מושא ישיר (כלומר, "רוכב את").
  3. "אחי גר בירושלים" - "גר" הוא פועל עומד המציין מצב.

ניתן לתאר פעולה ומושא ישיר גם במבנה סביל - המושא הופך לנושא והפועל הופך לפועל סביל. למשל: "הילד ראה את הפרח" --> "הפרח נראה על-ידי הילד". ראו בהמשך הסבר על פעלים פעילים וסבילים.


  • הפועל בעברית בא בצורות הבאות: זמן עבר, זמן הווה (בינוני), זמן עתיד, ציווי ומקור.
למשל: אָכַל (עבר), אוֹכֵל (הווה), יֹאכַל (עתיד), אֱכֹל (ציווי), אָכֹל (מקור).
פועל בזמן הווה יכול לשמש גם כשם־עצם או כתואר. למשל: המילה "שוֹמֵר" יכולה להופיע כפועל בהווה ("אני שומר בבסיס מאז אתמול") או כשם־עצם ("השומר נרדם").
צורת המקור נדירה יותר בעברית החדשה, והיא משמשת לתיאור פעולה. למשל: "הָלוֹךְ וָשׁוֹב", "אָכֹל וְשָׁתֹה כי מחר נמות", "הָיֹה לא תהיה". במקרא מופיעה צורת המקור בעיקר כדי להדגיש פעולה "הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ" (שופטים ט, פסוק ח) ובצורת ציווי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, פסוק ז).


  • הפעלים בעברית נבנים באמצעות שיבוץ של מספר אותיות (בדרך־כלל 3 או 4 אותיות) בתבנית קבועה. האותיות נקראות שורש הפועל. כאשר בשורש ישנן שלוש אותיות, הן נקראות פ"א הפועל, עי"ן הפועל ולמ"ד הפועל, בהתאמה. התבניות השונות נקבעות לפי הבניין (מפורטים להלן), הגוף (אני/אתה/הוא/היא/אנחנו/אתם/הם) וצורת הפועל לעיל (עבר/הווה/עתיד/ציווי/מקור). דגמאות:
  • השורש שׁ־מ־ר - פ"א הפועל היא ש'; עי"ן הפועל היא מ'; למ"ד הפועל היא ר'.
  • השורש שׁ־ל־ח - פ"א הפועל היא ש'; עי"ן הפועל היא ל'; למ"ד הפועל היא ח'.
  • שיבוץ השורשים בתבנית םָםַםְתִּי מניב את הפעלים "שָמַרְתִּי" ו"שָלַחְתִּי". שיבוצם בתבנית נִםְםְםוּ מניב את הפעלים "נִשְמְרוּ" ו"נִשְׁלְחוּ".
  • השורשים נחלקים לקבוצות שונות הנקראות גזרות. למשל, כל השורשים שפ"א הפועל היא האות נו"ן שייכים לגזרת "נחי פ"נ". ראו גם: נספח:גזרות.
לפעלים בני אותו השורש תהיה בדרך־כלל משמעות דומה, כאשר הבניינים השונים מגוונים אותה מעט. כאשר המשמעויות רחוקות זו מזו, יתכן שהן התפתחו לארך השנים (למשל: בילה), ויתכן שהשורשים התקבלו ממקורות שונים (למשל: נקב). לא תמיד אנו מצליחים להתחקות אחרי מקור השורשים והקשרים ביניהם (למשל: נצל).


מבוא - הבניינים[עריכה]

  • שבעת הבניינים בעברית הם: קל/פָּעַל, נִפְעַל, פִּעֵל, פֻּעֵל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, הִתְפַּעֵל. יש המוסיפים גם את בנין "נִתְפַעֵל", הנפוץ בלשון חכמים. את הפעלים נהוג לחלק לפעלים סבילים, פעילים וחוזרים, לפי השפעת הפעולה על נושא המשפט. בפועל פעיל הפעולה "יוצאת" מנושא הפעולה, העושה אותה. בפועל סביל הפעולה נעשית על הנושא, ובפועל חוזר נושא המשפט הוא גם מבצע הפעולה וגם המקבל אותה.
נהוג לחלק גם את בנייני הפועל בחלוקה זו. חלוקה זו היא גסה למדי - ישנם פעלים שקשה להתאימם לקטגוריה יחידה. דגמאות:
  1. "הילד לבש את החולצה" - פועל פעיל. הילד הוא נושא המשפט, והוא מבצע הפעולה. החולצה היא המושא הישיר, ועליה מתבצעת הפעולה.
  2. "החולצה נלבשה על־ידי הילד" - פועל סביל. החולצה הוא נושא המשפט, ועליה מתבצעת הפעולה. הילד הוא המושא העקיף, והוא מבצע הפעולה.
  3. "האימא הלבישה את הילד" - פועל פעיל. האימא היא נושא המשפט, ומבצעת הפעולה. הילד הוא המושא הישיר, ועליו מתבצעת הפעולה.
  4. "האימא הלבישה את הילד את החולצה" - פועל פעיל. האימא הנושא המבצע. הילד והחולצה הם שני המושאים הישירים.
  • חלוקה אחרת של הבניינים היא לקבוצות: "בניינים קלים" (קל, נפעל), "בניינים כבדים" (פיעל, פועל, התפעל), "בנייני גְּרִימָה" (הפעיל, הופעל). פועל של גְּרִימָה הוא פועל הגורם לפעולה של המושא. למשל, "הלביש" = "גרם שילבש" או "השמיע" = "גרם שישמע". הבניינים הכבדים הם בניינים בהם מופיע דגש חזק בכל צורות הפועל, ויש הגורסים ששיבוץ השורשים בהם מתאר פעולה עזה יותר או מתמשכת.
סכום החלוקות בטבלה:
פעיל סביל חוזר
קל פָּעַל/קל נִפְעַל
כבד פִּעֵל פֻּעַל הִתְפַּעֵל
גרימה הִפְעִיל הֻפְעַל

כללי ניקוד משותפים לכל הבניינים[עריכה]

ראו גם: נספח:כללי ניקוד בסיסיים

  • חלק מכללי הניקוד משותפים לבניינים השונים. למשל, הסיומות "תֶּם"/"תֶּן" של הגופים "אתם"/"אתן" מנוקדות תמיד בסגול (למשל: הִשְׁלַמְתֶּם, הִתְחַלַּפְתֶּן).
  • תנועות הניקוד מתחלקות לתנועות קצרות וארוכות ולחטפים:
תנועות
חטפים תנועות קטנות תנועות גדולות
אֲ
חטף פתח
אַ
פתח
אָ
קמץ
a
אֱ
חטף סגול
אֶ
סגול
אֵ
צירה
e
  אִ
חיריק חסר
אִי
חיריק מלא
i
אֳ
חטף קטן
אָ
קמץ קטן
אֹ/או
חולם
o
  אֻ
קובוץ
אוּ
שורוק
u


  • שוואים וחטפים: שווא הוא סימן ניקוד המציין העדר תנועה (שווא נח) או "חצי תנועה" (שווא נע) בעיצור. כאשר אמור להופיע שווא נע באחת האותיות הגרוניות א', ה', ח', ע', ר' הוא יהפוך לתנועה חטופה: חטף־פתח, חטף־סגול או חטף־קמץ. כמו־כן, כל שווא נח ייחטף כשהוא תחת האות א'. לעמתו, שוואים נחים תחת האותיות ה', ח', ע' אינם חייבים להיחטף (האקדמיה מכירה בשתי הצורות), ושווא נח תחת האות ר' אינו נחטף.
ישנם מספר כללים להבחנה בין שוואים נחים ושוואים נעים. ככלל, שוא הבא לאחר תנועה קצרה הוא שווא, ושווא נע יבוא לאחר תנועה ארוכה (ישנו מקרה ביניים הנקרא שוא מרחף, ראו להלן). כל שווא הבא בראש מילה או תחת אות דגושה הוא תמיד שווא נע. בנוסף, ברצף של שני שוואים באמצע המילה תמיד יהיה הראשון נח והשני נע. לפעמים נמצא גם רצף של שני שוואים בסוף המילה, ואז שניהם יהיו נחים. לא יתאפשר רצף של שני שואים בתחילת המילה.
  • תנועות צירה וקמץ הופכות פעמים רבות לשווא נע כאשר הטעמת המילה מתרחקת מהן. אם התנועות היו באות גרונית, יומר השווא הנע בחטף. למשל: לפועל "קָשַׁר" בבניין קל מתווספת הסיומת "תֶּם" בגוף "אתם". אולם ההטעמה עוברת מההברה "שַר" אל ההברה "תֶּם" ומתרחקת מהקמץ שבקו"ף. כך מתחלף הקמץ בשווא: *קָשַׁרְתֶּם --> קְשַׁרְתֶּם. בפועל דומה בו פ"א הפועל גרונית, למשל "עָזַב" נקבל היחטפות של הקמץ: *עָזַבְתֶּם --> עֲזַבְתֶּם. תופעה זו מתרחשת גם במילים שאינן פעלים (למשל: שָׁלוֹם --> שָׁלוֹמוֹת --> שְׁלוֹמוֹת).
  • דגש קל: דגש המושם באותיות ב', ג', ד', כ', פ', ת' כאשר הן נכתבות בתחילת מילה או לאחר שווא נח. בכמה מהתבניות להלן יופיע שווא נח, וכך יופיע דגש קל אם אחת מאותיות בג"ד כפ"ת תופענה לאחריו. למשל, השווא בשם הפועל "לִפְעֹל" בבנין קל, וכך עי"ן הפועל שהיא אחת מאותיות בג"ד כפ"ת תקבל דגש קל. כלומר: "לִשְׁבֹּר", "לִרְכֹּש".
לעומת הדגש הקל, הדגש חזק נמצא באופן קבוע בחלק מהתבניות (דגש חזק תבניתי), או שהוא בא כדי להשלים אותיות שנבלעו (דגש חזק משלים). נסביר על כך בהסבר.
  • שינוי ניקוד עקב אותיות שורש גרוניות:
  1. תשלום דגש: דגש חזק אינו בא באות גרונית, ובמקרים מסוימים משתנה התנועה שלפניו. את התבניות בהן חל שינוי נפרט להלן. התנועות שיכולות להשתנות הן חיריק, פתח וקובוץ. החיריק יוחלף בצירה, הפתח יוחלף בקמץ, הקובוץ יוחלף בחולם חסר.
  2. הנמכת תנועה לפני אות גרונית: לפני פ"א הפועל גרונית בשווא, תנועת חיריק תהפוך לסגול או לפתח. לדוגמה: הִשְׁלִים --> *הִחְלִיף --> הֶחְלִיף (הֶחֱלִיף); או יִשְׁבֹּר --> *יִעְצֹר --> יַעְצֹר (או יַעֲצֹר). כאשר למ"ד הפועל גרונית הופכות שתי תנועות סגול לשני פתחים. לדוגמה: שׁוֹמֶרֶת --> *שׁוֹלֶחֶת --> שׁוֹלַחַת.
שתי תופעות אלו מתרחשות גם במילים שאינן פעלים. למשל: במילה "חרש" חל תשלום דגש בחי"ת, עקב דגש תבניתי ברי"ש (גִּבֵּן --> *חִרֵּש --> חֵרֵש).
  • ככלל, ניתן להוסיף לכל פועל כנוי גוף צמוד (אהבתי --> אהבתיו; שפטו --> שפטוה, וכו'). לא נפרט על כך.


בנין קל (פָּעַל)[עריכה]

עבר[עריכה]

בבניין קל ישנם שלושה משקלים לזמן העבר:

  1. משקל ראשון הוא משקל "פָּעַל"; זהו המשקל השכיח ביותר בבניין זה.
    דוגמות לנטייה, עפ"י השורש כ-ת-ב:
    אני כָּתַבְתִּי, אתה כָּתַבְתָּ, את כָּתַבְתְּ, הוא כָּתַב, היא כָּתְבָה, אנחנו כָּתַבְנוּ, אתם כְּתַבְתֶּם, אתן כְּתַבְתֶּן, הם/הן כָּתְבוּ.
    • הערות:
    1. גוף שני רבים - במלרע (ktavtem ולא katavtem). עקב התרחקות הטעם הקמץ הופך לשווא.
    2. השווא בלמ"ד הפועל הוא נח, ואחריו דגש קל בת"ו בכמה מהגופים. השווא בגוף שלישי רבים הוא נע.
  2. המשקל השני הוא משקל "פָּעֵל"; זהו המשקל השני השכיח ביותר בבניין קל בזמן העבר. משקל זה מכיל פעלים המסמלים מצבים.
    דוגמות לנטייה, עפ"י השורש ט-מ-א;
    אני טָמֵאתִי, אתה טָמֵאתָ, את טָמֵאת, הוא טָמֵא, היא טָמְאָה, אנחנו טָמֵאנוּ,אתם טְמֵאתֶם, אתן טְמֵאתֶן, הם/הן טָמְאוּ.[1]
  3. המשקל השלישי הוא משקל "פָּעֹל"; זהו המשקל הנדיר ביותר בבניין זה.
    דוגמות לנטייה, עפ"י השורש י-ג-ר;
    אני יָגֹרְתִּי, אתה יָגֹרְתָּ, את יָגֹרְתְּ, הוא יָגֹר, היא יָגְרָה, אנחנו יָגֹרְנוּ, אתם יְגָרְתֶּם, אתן יְגָרְתֶּן, הם/הן יָגְרוּ.
  • הערות:
שים לב לתנועות המשתנות בגופים "אתם" ו"אתן":בעקבות תזוזת הטעם; עה"פ מנוקדת בקמץ קטן, פה"פ מנוקדת בשווא נע.

הווה[עריכה]

זמן ההווה בעברית, או בשמו האחר "בינוני" טומן בחובו שני סוגים-בינוני פועל ובינוני פעול, כאשר הבינוני הפועל מסמל משמעות פעילה ולו כמה צורות, והבינוני הפעול מסמל משמעות סבילה. צורת הבינוני הפועל מציינת גם שמות תואר וגם בעלי מקצוע בנוסף למשמעות הפועלית.

  • צורות הבינוני הפועל:
  1. צורה ראשונה: משקל "פוֹעֵל"-זהו משקלם של רוב הפעלים בזמן ההווה של בניין קל.
    למשל; שׂוֹנֵא, לוֹמֵד, נוֹזֵל, אוֹמֵר, מוֹדֵד וכו'...
  2. צורה שנייה: משקל "פָעֵל"-זהו משקלם של רוב פועלי המצב בעברית. פעלים ממשקל זה בזמן ההווה יכולים לנטות כך גם בזמן העבר. (להוציא מן הכלל פעלים מגזרת נל"א)
    למשל; זָקֵן, חָפֵץ, יָשֵׁן, גָּדֵל, לָמֵד וכד'...
  3. צורה שלישית: משקל "פָעוֹל"-זהו משקלם של פעלים מעטים, שבעבר ניטים במשקל "פָּעֹל", ונבדלים מזמן ההווה ע"י תנועת חולם מלא אחרי עה"פ.
    למשל; יָכוֹל, קָטוֹן, שָׁכוֹל וכד'...
  4. צורה רביעית: משקל "פָעִיל"-גם זהו משקל של פעלים מעטים מאוד, שבעבר ניטים במשקל "פָּעַל". פעלים במשקל זה משמשים בימינו יותר לצורך תואר ופחות לצורך פועל.
    למשל; נָעִים, יָהִיר וכד'...
  5. צורה חמישית: משקל "פָעָל"-גם זהו משקל של פעלים מעטים מאוד, שבעבר ניטים במשקל "פָּעַל". פעלים במשקל זה משמשים בימינו יותר לצורך תואר ופחות לצורך פועל.
    למשל; רָחָב, חָכָם, יָשָׁר וכד'...
  • צורת הבינוני הפעול:
לצורת הבינוני הפעול ישנה תבנית אחת: "פָּעוּל" והשינויים החלים בה הם לפי גזרות הפועל.
למשל; קָרוּי (גזרת נל"א), עָשׂוּי (גזרת נל"י/ה), פָּתוּחַ (גזרת השלמים), נָפוּחַ (גזרת חפ"נ), תָּשׁוּשׁ (גזרת ע"ע), יָרוּד (גזרת נפ"יו), לוּשׁ (גזרת נע"ו/י) וכו'...

עתיד[עריכה]

בגזרת השלמים בבניין נפוצים שני משקלים בזמן עתיד: אֶפְעַל ואֶפְעֹל. לדוגמה:

  • אני אֶכְתֹּב, אתה תִּכְתֹּב, את תִּכְתְּבִי, הוא יִכְתֹּב, היא תִּכְתֹּב, אנחנו נִכְתֹּב, אתם תִּכְתְּבוּ, אתן/הן תִּכְתֹּבְנָה, הם יִכְתְּבוּ.
  • אני אֶלְמַד, אתה תִּלְמַד, את תִּלְמְדִי, הוא יִלְמַד, היא תִּלְמַד, אנחנו נִלְמַד, אתם תִּלְמְדוּ, אתן/הן תִּלְמַדְנָה, הם יִלְמְדוּ.

בגזרת נפ"יו יש גם משקל אֶפְעֵל בזמן עתיד לדוגמה:

  • אני אֵרֵד, אתה תֵּרֵד, את תֵּרְדִי, הוא יֵרֵד, היא תֵּרֵד, אנחנו נֵרֵד, אתם תֵּרְדוּ, אתן/הן תֵּרֵדְנָה, הם יֵרְדוּ.
אותיות אית"ן באות תמיד בתנועה בקצרה ולאחריהן שווא נח.
בעי"ן הפועל תבוא תנועה קצרה (בדומה לזמן עתיד ביתר הבנינים) או שווא נע.

ציווי[עריכה]

הציווי נגזר מצורת העתיד. בפעלים במשקל אֶפְעֹל יבוא הציווי פְּעֹל, בפעלים במשקל אֶפְעַל יבוא הציווי פְּעַל. לדוגמה:

  • אתה כְּתֹב! את כִּתְבִי! אתם כִּתְבוּ! אתן כְּתֹבְנָה!
  • אתה לְמַד! את לִמְדִי! אתם לִמְדוּ! אתן לְמַדְנָה!
צורת הציווי נגזרת מהשמטת אות אית"ן מצורת העתיד. לכן, אמור היה להופיע בכל הצורות שווא נע בפ"א הפועל. בגופים "את" ו"אתם" נוצר כך רצף של שני שוואים נעים, ולכן הפך השווא הראשון לחיריק. כך התקבל שווא מרחף בעי"ן הפועל - שווא שלפניו תנועה קצרה, אך אותיות בג"ד כפ"ת לאחריו אינן מקבלות דגש קל.
כאשר פ"א הפועל היא האות אל"ף נחטף השווא בגופים "אתה" ו"אתן" לחטף סגול: "אֱסֹף", "אֱכֹל", "אֱסֹפְנָה", "אֱכֹלְנָה".
כאשר פ"א הפועל היא האות חי"ת נחטף השווא בגופים "אתה" ו"אתן" לחטף פתח: "חֲטוֹף", "חֲשוֹב", "חֲגוֹר", חֲתוֹם".

מקור[עריכה]

  • המקור יהיה בתבנית פָּעֹל - הן במשקל אֶפְעֹל והן במשקל אֶפְעַל. למשל: כָּתֹב, לָמֹד.
ממנו נגזר שם הפועל לִפְעֹל (למשל: לִכְתֹּב, לִלְמֹד). יוצא הדופן היחיד הוא "לִשְכַּב", הבא בפתח בעי"ן הפועל.

שגיאות נפוצות[עריכה]

  • הטיית פעלים במשקל פָּעֵל בזמן הווה לפי התבנית פּוֹעֵל: "אני *יוֹשֵׁן", "הילד *גּוֹדֵל" - במקום יָשֵׁן, גָּדֵל.
  • כאמור, מעט פעלים נוטים בהווה במשקל "פָּעוֹל", ובעבר במשקל "פָּעֹל". כדי להבחין בין ההווה והעבר, יש המוסיפים את פועל העזר "היה", ובעיני האקדמיה ללשון זהו "כורח לא יגונה" (ראו כאן). לעומת זאת, הטיית הפועל לפי תבנית "פָּעַל" בעבר ("הוא יָכַל", "אני יָכַלְתִּי") אינה תקנית.

בניין נִפְעַל[עריכה]

לעתים מהווה הבניין צורת סביל לבניין קל.

עבר[עריכה]

  • הטיית השורש כ־ת־ב:
אני נִכְתַּבְתִּי, אתה נִכְתַּבְתָּ, את נִכְתַּבְתְּ, הוא נִכְתַּב, היא נִכְתְּבָה, אנחנו נִכְתַּבְנוּ, אתם נִכְתַּבְתֶּם, אתן נִכְתַּבְתֶּן, הם/הן נִכְתְּבוּ.
  • הקידומת נו"ן היא מסימני הבניין, ותבוא בחיריק חסר ולאחריה שווא נח. עי"ן הפועל בפתח.
    הגופים אתם/אתן כרגיל במלרע (nikhtavtem/nikhtavten), אולם התרחקות ההטעמה אינה משפיעה על התנועות שלפניה.

הווה[עריכה]

  • הטיית השורש כ־ת־ב:
אני/אתה/הוא נִכְתָּב, אני/את/היא נִכְתֶּבֶת, אנחנו/אתם/הם נִכְתָּבִים, אנחנו/אתן/הן נִכְתָּבוֹת.
  • שוב הקידומת נו"ן בחיריק חסר ולאחריה שווא נח.
    עי"ן הפועל בקמץ בזמן הווה, וכך נתן להבחין בין פעלים בזמנים שונים: "נִכְתַּב" בעבר ו"נִכְתָּב" בהווה. הבחנה דומה תהיה בבנין פֻּעָל, ויש המיחסים אותה להיות הפעלים בזמן הווה קרובים לשמות במהותם.
    בגופים אני/את/היא באה הסיומת ֶֶת, בדומה לשאר הבניינים. כאשר למ"ד הפועל גרונית תבוא כרגיל הנמכת תנועה: *"נִפְתֶּחֶת" --> "נִפְתַּחַת".

עתיד[עריכה]

  • הטיית השורש כ־ת־ב:
אני אֶכָּתֵב, אתה תִּכָּתֵב, את תִכָּתְבִי, הוא יִכָּתֵב, היא תִּכָּתֵב, אנחנו נִכָּתֵב, אתם תִּכָּתְבוּ, אתן/הן תִכָּתַבְנָה/תִּכָּתֵבְנָה, הם יִכָּתְבוּ.
  • אותיות אית"ן באות בתנועה קצרה. לאחריהן פ"א הפועל בקמץ ובדגש חזק (דגש משלים, המפצה על השמטת הקידומת נו"ן בזמן עתיד).
  • עי"ן הפועל באה בצירה או בשווא נע (שכן הוא לאחר תנועה גדולה - קמץ). יש הגורסים בגוף אתן/הן פתח בעי"ן הפועל: תִכָּתַבְנָה ולא תִכָּתֵבְנָה. האקדמיה ללשון עברית התירה את שתי הצורות בישיבת המליאה קעד־קעה.
  • אם פ"א הפועל היא גרונית, לא יבוא בה כמובן דגש משלים ובמקומו יבוא תשלום דגש - החיריק באותיות ית"ן לפניה יוחלף בצירה. למשל, *"תִּעָּלֵם" --> "תֵּעָלֵם", ובדומה: "יֵעָלֵם", "נֵעָלֵם", "תֵּעָלְמוּ", "תֵּעָלַמְנָה"/"תֵּעָלֵמְנָה", "יֵעָלְמוּ".


ציווי[עריכה]

  • צורת הציווי עבור הפועל "נִכְנַס" תהיה:
אתה הִכָּנֵס! את הִכָּנְסִי! אתם הִכָּנְסוּ! אתן הִכָּנַסְנָה/הִכָּנֵסְנָה!
  • צורת הציווי נגזרת מצורת העתיד. בדומה לה: פ"א הפועל תבוא בקמץ ובדגש חזק משלים; עי"ן הפועל בצירה/פתח או בשווא נע.
  • חלק מן הפעלים בבניין הם סבילים, וחלקם פעילים או חוזרים/הדדיים. לפעלים סבילים לא נהוגה צורת ציווי, ולכן לחלק מן הפעלים אין צורת ציווי בבניין (למשל, הפועל "נִלְבַּש"). ראה נהנה.

מקור[עריכה]

  • שתי צורות מקור אפשריות בבניין: צורת "הִפָּעֵל" וצורת "נִפְעֹל".
צורת "הִפָּעֵל" היא שכיחה יותר, למשל: "אִם-הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה" (שמות כב, פסוק ג), "אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט" (בראשית יג, פסוק יד). ממנה נגזר שם הפועל "לְהִפָּעֵל" (למשל: לְהִשָּׁבֵר). צורת "נִפְעֹל" באה לפני פעלים בעבר, למשל "נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ" (בראשית לא, פסוק ל), "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל-בֵּית אָבִיךָ" (שמואל א׳ ב, פסוק כז). ראו: בהנתן, נהפוך הוא.

שגיאות נפוצות[עריכה]

"כַּנְּסוּ" (שהוא הציווי של "כִּנֵס" בבנין פיעל) במקום "הִכָּנְסוּ"
"*יִשָּׁבֵּר" במקום "יִשָּׁבֵר", מוסיפים דגש בעי"ן הפועל בגזירה מהדגש הקל בצורת העבר נִשְׁבַּר.
"לֶהֱנוֹת" במקום "לֵהָנוֹת" או "לְהֵהָנוֹת".

בניין פִעֵּל[עריכה]

  • בניין כבד - עין הפועל דגושה בכל הגופים והצורות, אלא אם כן היא אות גרונית (א',ה',ח',ע',ר'). כאשר עי"ן הפועל היא אל"ף או רי"ש יבוא תשלום דגש (ראו בהמשך).
  • כאשר למ"ד הפועל היא אחת האותיות הגרוניות ה"א, חי"ת, עי"ן והיא האות האחרונה במילה, אפשריות שתי צורות להטיית הפועל. בצורה הראשונה פתח גנובה בלמ"ד הפועל (וצירה בעי"ן הפועל לפניה), ובצורה השניה פתח בעי"ן הפועל. למשל: "שִׁבֵּחַ"/"שִׁבַּח", "מְנַצֵּחַ"/"מְנַצַּח", "תְּבַטֵּחַ"/"תְּבַטַּח".
  • לעתים מופיע במקרא בעי"ן הפועל סגול במקום צירה (בפרט בפעלים כיפר, דיבר, כיבס), אך אין זה הדין בנקוד בעברית החדשה.
  • בעי"ן הפועל גרונית לא יבוא כמובן דגש חזק. תשלום דגש בתנועה לפניה יהיה רק באותיות אל"ף ורי"ש. ראו להלן.
  • גזרת הכפולים וגזרת נחי ע"ו דומות בבנין זה. ראו בהמשך.

עבר[עריכה]

  • הטיית השורש כ־ת־ב:
אני כִּתַּבְתִּי, אתה כִּתַּבְתָּ, את כִּתַּבְתְּ, הוא כִּתֵּב, היא כִּתְּבָה, אנחנו כִּתַּבְנוּ, אתם כִּתַּבְתֶּם, אתן כִּתַּבְתֶּן, הם/הן כִּתְּבוּ.
  • פ"א הפועל תמיד בחיריק, ואחריה עי"ן הפועל בדגש חזק - בצירה, פתח או בשווא נע.
    הגופים אתם/אתן כרגיל במלרע (ktavtem/ktavten), אולם התרחקות ההטעמה אינה משפיעה על התנועות שלפניה.
  • תשלום דגש: כאשר עה"פ היא האות א' פה"פ בצירה- בֵּאֵר, פֵּאֵר וכו'. כאשר עה"פ או לה"פ היא האות ר' פה"פ מנוקדת הצירה, עה"פ מנוקדת בפתח או בצירה- סֵרַב או סֵרֵב, פֵּרַט או פֵּרֵט וכו'. אך לא כאשר היא ה"א, חי"ת או עי"ן: מִהֵר, לִחֵשׁ, בִּעֵר.[2]

הווה[עריכה]

  • הטיית השורש כ־ת־ב:
אני/אתה/הוא מְּּכַּתֵּב, אני/את/היא מְכַּתֶּבֶת, אנחנו/אתם/הם מְכַּתְּבִים, אנחנו/אתן/הן מכַּתְּבוֹת.
הקידומת מ"ם תמיד בשווא נע. פ"א הפועל תמיד בפתח, ואחריה עי"ן הפועל בדגש חזק. עי"ן הפועל בצירה או בשווא נע, למעט בגוף אני/את/היא בו באה הסיומת ֶֶת, בדומה לשאר הבניינים. כאשר למ"ד הפועל גרונית תבוא כרגיל הנמכת תנועה: "*מְשַׁבֶּחֶת" --> "מְשַׁבַּחַת".
  • תשלום דגש כאשר עי"ן הפועל היא אל"ף או רי"ש (מְבָּאֵר, מְסָרֵב) אך לא כאשר היא ה"א, חי"ת או עי"ן (מְמַהֵר, מְאַחֵר, מְבַעֵר).

עתיד[עריכה]

  • הטיית השורש כ־ת־ב:
אני אֲּכַּתֵּב, אתה תְּכַּתֵּב, את תְּכַּתְּבִי, הוא יְכַּתֵּב, היא תְּכַּתֵּב, אנחנו נְכַּתֵּב, אתם תְּכַּתְּבוּ, אתן/הן תְּכַּתֵּבְנָה, הם יְכַּתְּבוּ.
אותיות אית"ן באות בשווא נע, ובגוף "אני" השווא תחת האל"ף נחטף. פ"א הפועל תמיד בפתח, ואחריה עי"ן הפועל בדגש חזק - בצירה או בשווא נע.
  • תשלום דגש כאשר עי"ן הפועל היא אל"ף או רי"ש (יְבָּאֵר, יְסָרֵב) אך לא כאשר היא ה"א, חי"ת או עי"ן (יְמַהֵר, יְאַחֵר, יְבַעֵר).

ציווי[עריכה]

בדרך כלל צורת הציווי נגזרת מהשמטת אות אית"ן מצורת העתיד,אך בבניין זה לא משמיטים את אות האיתן אלא מחליפים אותה באות הא.

  • אתה הִכַּתֵּב! את הִכַּתְּבִי! אתם הִכַּתְּבוּ! אתן הִכַּתֵּבְנָה!

מקור[עריכה]

טעויות נפוצות[עריכה]

  • דגש בפה"פ כאשר היא אחת מאותיות בכ"פ כאשר יש תחיליות ונטיות בלי דגש בעה"פ כאשר היא אחת מאותיות בכ"פ: לְכַּכֵֿב במקום לְכַֿכֵּב, לְכַּמֵּת במקום לְכַֿמֵּת, לְרַכֵֿל במקום לְרַכֵּל, לְנַכֵֿס במקום לְנַכֵּס, לְכַּסֵּף במקום לְכַֿסֵף, וכו'; וגם הפועל אִפֵֿר (מהמילה מַאֲפֵרָה) הוא כזה, רק שאם מוסיפים דגש לאות פ' שלו הוא משנה את המשמעות שלו.

בנין פֻעַּל[עריכה]

עבר[עריכה]

  • הטיית השורש ב-ט-ל:
אני בֻּטַּלְתִּי, אתה בֻּטַּלְתָּ, את בֻּטַּלְתְּ, היא בֻּטְּלָה, הוא בֻּטַּל, הם/הן בֻּטְּלוּ, אתם בֻּטַּלְתֶּם, אתן בֻּטַּלְתֶּן, אנחנו בֻּטַּלְנוּ.

הווה[עריכה]

  • הטיית השורש ב-ט-ל:
אני/ אתה /הוא: מְבֻטָּל, את/ היא/ אני: מְבֻטֶּלֶת, הם/ אתם/ אנחנו: מְבֻטָּלִים, הן/ אתן/ אנחנו: מְבֻטָּלוֹת.
בהווה עה"פ מנוקדת בקמץ, פרט לצורת היחידה.

עתיד[עריכה]

  • הטיית השורש ב-ט-ל:
אני אֲבֻטַּל, את תְּבֻטְּלִי, אתה תְּבֻטַּל, אתם תְּבֻטְּלוּ, היא תְּבֻטַּל, הוא יְבֻטַּל, הם יְבֻטְּלוּ, הן/אתן תְּבֻטַּלְנָה.
אותיות ית"ן בשווא נע, א' של מדבר נחטפת לחטף פתח.


ציווי[עריכה]

  • לבניין זה אין צורת ציווי מאחר שהוא בניין סביל.

מקור[עריכה]

  • המקור יהיה בתבנית "פֻּעֹל" בכל הגזרות, למשל: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר" (בראשית מ, פסוק טו), פרט לגזרת הכפולים ולגזרת נע"ו\י שלהן תבנית "פּוֹעוֹל" , למשל; גּוֹנוֹן, קוֹמוֹם וכד'...

שגיאות נפוצות[עריכה]

  • פעלים הניטים בבניין פועל בזמן ההווה ומשתייכים לגזרת נל"א ניטים בתנועת קמץ ולא בצירה (אנלוגיה שגויה לגזרת נל"י/ה), כדוגמת; מְבֻטָּא, מְחֻטָּא, מְדֻכָּא, מְמֻלָּא וכד'...

בניין הִפְעִיל[עריכה]

  • בהוראתו המקורית היו בבניין בעיקר פעלים הגורמים למושא לפעולה אחרת, שלעתים התאימה לפועל המקביל בבניין קל באותו השורש. למשל: הגדיל = גרם שיגדל; הֶעֱמִיד = גרם שיעמוד; הוליך = גרם שֶׁיֵּלֵך. ישנם בבניין זה גם פעלים המתארים תהליך של השתנות (הִבְרִיא, הֶאֱדִים) ופעלים אחרים.
ישנם מדקדקים הפוסלים שימוש בפעלים בבניין זה לפי משמעותם בבניין קל. למשל: בספר "ודייק" ליעקב בהט ולמרדכי רון פוסלים את הִקְרִיא במשמעות "קרא בפני קהל" וכותבים "הקריא = קרא בקול לפני מישהו כדי שיחזור ויקרא אחריו; להורות קריאה "וכל מי שאינו יודע לקרות, מקרין (- מקריאין) אותו" (משנה בכורים ג ז)", ומדגימים "הקריין קרא לפנינו את הסיפור" (ולא הקריא). בדומה, יש המקפידים על הפועל שָׁמַן בהוראת "שמשקלו עלה" במקום "הִשְׁמִין", וכו'.
בפרט, נפוץ בצבור הבלבול בין שָׂכַר (שילם על מגורים זמניים) והִשְׂכִּיר (=מסר דירה למגורים זמניים תמורת תשלום), שָׁאַל (=ביקש חפץ לזמן קצוב) והִשְׁאִיל (=נתן חפץ לזמן קצוב).

עבר[עריכה]

  • הטיית השורש ס־מ־ק:
אני הִסְמַקְתִּי, אתה הִסְמַקְתַּ, את הִסְמַקְתְּ, היא הִסְמִיקָה, הוא הִסְמִיק, הם/הן הִסְמִיקוּ, אתם הסְמַקְתֶּם, אתן 'הִסְמַקְתֶּן, אנחנו הִסְמַקְנוּ.
  • ה"א הבניין בחיריק ולאחריה שווא נח בפ"א הפועל. עי"ן הפועל בפתח או בחיריק, ואם היא אחת מאותיות בג"ד כפת - בדגש קל.
  • כאשר פ"א הפועל היא אחת מהאותיות: אל"ף, ה"א, חי"ת, עי"ן - יבוא סגול בה"א הבניין במקום חיריק (המקרים בהם נותר השווא ולא נהפך לחטף הם בעיקר כאשר עה"פ היא מבג"ד כפ"ת). למשל: הֶאֱדַמְתִּי, הֶהֱדִיר/הֶהְדִּיר, הֶחְזִירָה/הֶחְזִירָה, הֶעֱלַמְתֶּם/הֶעְלַמְתֶּם.
  • כאשר פ"א הפועל היא יו"ד - מתרחש כיווץ דיפטונג ובא חולם בה"א הבניין: הוֹשִׁיב, הוֹרַדְנוּ.
  • כאשר פ"א הפועל היא נו"ן, וכן בגזרת חפי"צ (השרשים י־צ־ב, י־צ־ק, י־צ־ע, י־צ־ת, י־צ־ג, י־צ־ר וכן י־ז־ע) נשמטת פ"א הפועל ובא במקומה דגש חזק משלים: הִצַּבְתִּי, הִצַּעְנוּ, וכו'.
לעומת זאת, כאשר הפועל משתייך לגזרת נע"ו/י או לגזרת ע"ע קיימות שתי צורות להטיית העבר:

1)ה' הבניין בצירה (בנוכחות ובנוכחים מתקצר הצירי לחטף פתח מפאת תזוזת הטעם), כמו; הֵבִין, הֵקִימָה, הֲרַמְתֶּם, הֲגַנְתֶּם, הֵסֵבּוּ וכד'...

2)ה' הבניין בחטף פתח, י' הבניין נשמרת, ואחריה לה"פ חלומה, כמו; הֲקִימוֹתִי, הֲסִיבּוֹתָ, הֲבִינוֹת, הֲקִילּוֹנוּ וכד'...[3]

הווה[עריכה]

  • הטיית השורש ס־מ־ק:
אני/ אתה /הוא: מַסְמִיק, את/ היא/ אני: מַסְמִיקָה, הם/ אתם/ אנחנו: מַסְמִיקִים, הן/ אתן/ אנחנו: מַסְמִיקוֹת.
  • הקידומת מ"ם בפתח ולאחריה שווא נח בפ"א הפועל. עי"ן הפועל בחיריק, ואם היא אחת מאותיות בג"ד כפת - בדגש קל.
  • כאשר פ"א הפועל היא יו"ד - מתרחש כיווץ דיפטונג ובא חולם בקידומת מ"ם: מוֹשִׁיב, מוֹרִידִים.
  • כאשר פ"א הפועל היא נו"ן, וכן בגזרת חפי"צ (השרשים י־צ־ב, י־צ־ק, י־צ־ע, י־צ־ת, י־צ־ג, י־צ־ר וכן י־ז־ע) נשמטת פ"א הפועל ובא במקומה דגש חזק משלים: מַצִּיב, מַצִּיקָה, מַצִּיעִים, וכו'.
לעומת זאת, כאשר עי"ן הפועל היא ו"ו יבוא צירה בה"א הבניין במקום החיריק, ובהתרחקות הטעם יהפוך לשווא נע: מֵבִין, מְקִימָה, מְרִימִים.

עתיד[עריכה]

  • הטיית השורש ס־מ־ק:
אני אַסְמִיק, את תַּסְמִיקִי, אתה תַּסְמִיק, אתם תַּסְמִיקו, היא תַּסְמִיק, הוא יַסְמִיק, הם יַסְמִיקו, הן/אתן תַּסְמַקְנָה.
  • אותיות אית"ן בפתח ולאחריה שווא נח בפ"א הפועל. עי"ן הפועל בחיריק או בפתח, ואם היא אחת מאותיות בג"ד כפת - בדגש קל.
  • כאשר פ"א הפועל היא יו"ד - מתרחש כיווץ דיפטונג ובא חולם באותיות אית"ן: יוֹשִׁיב, נוֹרִיד.
  • כאשר פ"א הפועל היא נו"ן, וכן בגזרת חפי"צ (השרשים י־צ־ב, י־צ־ק, י־צ־ע, י־צ־ת, י־צ־ג, י־צ־ר וכן י־ז־ע) נשמטת פ"א הפועל ובא במקומה דגש חזק משלים: אַצִּיב, תַּצִּיקי, נַצִּיעַ, וכו'.
לעומת זאת, כאשר הפועל הוא מגזרת ע"ו\י או מגזרת ע"ע יבוא קמץ באותיות אית"ן במקום פתח: אָבִין, תָּגֵן, יָרִימוּ, תָּפֵרְנָה.

ציווי[עריכה]

  • בצורת הציווי נגזרת מצורת העתיד, בהחלפת ת"ו אית"ן בה"א הבניין:
  • אתה הַסְמֵק! את הַסְמִיקִי! אתם הַסְמִיקוּ! אתן הַסְמַקְנָה!


מקור[עריכה]

  • המקור יהיה בתבנית הַסְמֵק, בדומה לצורת הציווי. למשל "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כב, פסוק א), "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, פסוק ז).
  • תואר הפועל הַרְבֵּה היא צורת המקור של הפועל הִרְבָּה.


שגיאות נפוצות[עריכה]

  • בלבול בין גזרות ע"ו וחסרי פ"נ/חפי"צ שלעיל: "*הִבִין" במקום הֵבִין, "הֵצִיב" במקום הִצּיב. לפעמים שתי הגזרות בעלות משמעות שונה בשרש זה. ראו למשל: הדיח, השיב.
  • סגול בה"א הבניין כאשר פ"א הפועל אינה אל"ף, ה"א, חי"ת או עי"ן. למשל: "*הֶלְבִּישׁ" במקום הִלְבִּישׁ, "*הֶגְדִּיר" במקום הִגְדִּיר. בפרט אם פ"א הפועל היא כ"ף או רי"ש: "הֶכְנִיס" במקום הִכְנִיס, "*הֶרְגִּישׁ" במקום הִרְגִּישׁ.[4]
  • כאשר פ"א הפועל היא אחת מהאותיות: אל"ף, ה"א, חי"ת, עי"ן - יבוא סגול בה"א הבניין במקום חיריק.
  • יש 3 שורשים מגזרת הכפולים שלמרות הגזרה שלהם מטים אותם לפי גזרת נע"ו/י או לפי גזרת חפ"ן והם: מ-ס-ס, א-ט-ט, וע-ז-ז. ("הִמִּיס" או "הֵמִיס" במקום "הֵמֵס", "הֵאִיט" במקום "הֵאֵט", ו"הֵעִיז" במקום "הֵעֵז".
  • "הוֹזִיז" במקום "הֵזִיז".

בניין הֻפְעַל[עריכה]

  • בניין זה מהווה את צורתו הסבילה של בניין הפעיל.

עבר[עריכה]

  • הטיית השורש כ-ר-ז:
אני הֻכְרַזְתִּי, אתה הֻכְרַזְתָּ, את הֻכְרַזְתְּ, הוא הֻכְרַז, היא הֻכְרְזָה, אנחנו הֻכְרַזְנוּ, אתם הֻכְרַזְתֶּם, אתן הֻכְרַזְתֶּן, הם/הן הֻכְרְזוּ.
  • אם פה"פ גרונית ה"א הבניין שלפניה תנוקדת בקיבוץ, או בחולם חסר או בקמץ קטן, דהיינו; הָעֳלָה או הֹעֲלָה אוֹ הֻעֲלָה [3]
  • בגזרת ע"ע, בגזרת ע"ו\י ובגזרת נפ"יו ה' הבניין מנוקדת בתנועת שורוק (גם אם עה"פ היא גרונית), כך; הוּאַט, הוּפַג, הוּטַן, הוּרַד וכד'...
  • בגזרת חפ"נ ובגזרת חפי"צ בא דגש משלים בעה"פ, כך; הֻצַּלְתִּי, הֻזַּק, הֻכְּרוּ, הֻצַּת וכד'...

הווה[עריכה]

  • הטיית השורש כ־ר־ז:
אני/אתה/הוא מֻכְרָז, אני/את/היא מֻכְרֶזֶת, אנחנו/אתם/הם מֻכְרָזִים, אנחנו/אתן/הן מֻכְרָזוֹת.
  • בצורת היחידה באה תנועת סגול בעה"פ ובלה"פ כדוגמת "מֻשְׂכֶּרֶת", עה"פ ביתר הגופים בתנועת קמץ כברגיל.
  • אם פה"פ גרונית מ"ם ההווה שלפניה תנוקד בקיבוץ, או בחולם חסר או בקמץ קטן, דהיינו; מָעֳלָה או מֹעֲלָה אוֹ מֻעֲלָה [4]
  • בגזרת ע"ע, בגזרת ע"ו\י ובגזרת נפ"יו מ' הההווה מנוקדת בתנועת שורוק (גם אם עה"פ היא גרונית), כך; מוּאָט, מוּפֶגֶת, מוּטָן, מוּרָד וכד'...
  • בגזרת חפ"נ ובגזרת חפי"צ בא דגש משלים בעה"פ, כך; מֻצָּל, מֻזָּק, מֻכָּרִים, מֻצָּתוֹת וכד'...

עתיד[עריכה]

  • הטיית השורש כ־ר־ז:
אני אֻכְרַז, את תֻּכְרְזִי, אתה תֻּכְרַז, אתם תֻּכְרְזוּ, היא תֻּכְרַז, הוא יֻכְרַז, הם יֻכְרְזוּ, הן/אתן תֻּכְרַזְנָה.
  • אם פה"פ גרונית אותיות אית"ן תנוקדנה בקיבוץ, או בחולם חסר או בקמץ קטן, דהיינו; יָעֳלָה או יֹעֲלָה אוֹ יֻעֲלָה [5]
  • בגזרת ע"ע, בגזרת ע"ו\י ובגזרת נפ"יו אותיות אית"ן מנוקדות בתנועת שורוק (גם אם עה"פ היא גרונית), כך; תּוּאַטְנָה, תּוּפַג, אוּטַן, יוּרַד וכד'...
  • בגזרת חפ"נ ובגזרת חפי"צ בא דגש משלים בעה"פ, כך; אֻצַּל, יֻזַּק, יֻכְּרוּ, תֻּצַּתְנָה וכד'...

ציווי[עריכה]

  • לבניין זה אין צורת ציווי מאחר שהוא בניין סביל.

מקור[עריכה]

  • המקור יהא בתבנית "הֻפְעֵל", למשל; הֻכְרֵז, הֻשְׁלֵם וכד'. יוער כי צורת המקור בבניין הופעל היא נדירה וכמעט שאיננה בשימוש כלל.

בניין הִתְפַעֵּל[עריכה]

  • בניין התפעל הוא בניין כבד: בעי"ן הפועל יבוא דגש חזק בכל ההטיות. כאשר עי"ן הפועל היא אות גרונית (אחת מאותיות אל"ף, ה"א, חי"ת, עי"ן, רי"ש) לא יבוא בה דגש חזק. בפרט, כאשר עי"ן הפועל היא אל"ף או רי"ש יבוא תשלום דגש בפ"א הפועל שלפניה, והפתח בה יהפוך לקמץ. ראו להלן.
  • בניין התפעל הוא בניין חוזר: הפעלים בו מתארים תדיר פעולות הנעשות ע"י נושא המשפט וגם נעשות עליו. למשל: התרחץ, התחבק. חלקם מתארים את יחסו של הנושא לקבוצת יחוס כלשהי, כגון: התקרב, התבלט.
  • בלשון חז"ל נפוצה צורת "נתפעל" במקום "התפעל". כגון "אם נתיישבה דעתה מוטב" (בבלי, מסכת יומאדף פב, עמוד א), "כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן" (בבלי, מסכת תעניתדף כה, עמוד א), ורבים אחרים. גם בעברית החדשה היא נפוצה בלשון הדיבור.
  • כאשר פ"א הפועל היא שי"ן או סמ"ך, הקידומת ת"ו מתחלפת במקומה עם פ"א הפועל. למשל: "*התשלב" הופך להשתלב, "*התסער" הופך להסתער.
כאשר פ"א הפועל היא זי"ן הקידומת ת"ו נהפכת לדל"ת ומתחלפת במקומה עם פ"א הפועל. למשל: "*התזקן" הופך להזדקן
כאשר פ"א הפועל היא צד"י הקידומת ת"ו נהפכת לטי"ת ומתחלפת במקומה עם פ"א הפועל. למשל: "*התצער" הופך להצטער
כאשר פ"א הפועל היא טי"ת או ת"ו, הקידומת ת"ו מתלכדת עם פ"א הפועל, ובא במקומה דגש משלים. למשל: "*התטרף" הופך להִטָּרֵף, "התתמר" הופך ל"הִתַּמֵּר".
כאשר פ"א הפועל היא דלי"ת, היא יכולה להתמזג עם ת' הבניין ויכולה שלא. דהיינו; הִתְדַּיֵּן או הִדַּיֵּן, הִתְדַּכֵּא או הִדַּכֵּא.

עבר[עריכה]

  • הטיית השורש כ־ת־ב:
אני הִתְכַּתַּבְתִּי, אתה הִתְכַּתַּבְתָּ, את הִתְכַּתַּבְתְּ, היא הִתְכַּתְּבָה, הוא הִתְכַּתֵּב, הם/הן הִתְכַּתְּבוּ, אתם הִתְכַּתַּבְתֶּם, אתן הִתְכַּתַּבְתֶּן, אנחנו הִתְכַּתַּבְנוּ.
  • הקידומת "הִתְ" בכל ההטיות. לאחריה פ"א הפועל בפתח (ובדגש קל אם היא אחת מאותיות בג"ד כפ"ת), ועי"ן הפועל בדגש חזק.
  • כאשר עי"ן הפועל היא אחת מהאותיות: אל"ף, ה"א, חי"ת, עי"ן, לא יבוא דגש בעי"ן הפועל. לדגמה: הִתְלַהַבְתִּי, הִתְרַחַבְתְּ, הִתְכַּעְסָה/הִתְכַּעֲסָה בלי תשלום דגש ולעומת זאת הִתְפָּאֲרְתֶּם, הִתְקָרַבְנוּ בתשלום דגש.

הווה[עריכה]

  • הטיית השורש כ־ת־ב:
אני/ אתה /הוא: מִתְכַּתֵּב, את/ היא/ אני: מִתְכַּתֶּבֶת, הם/ אתם/ אנחנו: מִתְכַּתְּבִים, הן/ אתן/ אנחנו: מִתְכַּתְּבוֹת.
  • הקידומת "מִתְ" בכל ההטיות. לאחריה פ"א הפועל בפתח (ובדגש קל אם היא אחת מאותיות בג"ד כפ"ת), ועי"ן הפועל בדגש חזק.
  • כאשר עי"ן הפועל היא אחת מהאותיות: אל"ף, ה"א, חי"ת, עי"ן, לא יבוא דגש בעי"ן הפועל. לדגמה: מִתְלַהֵב, מִתְרַחֶבֶת, מִתְכַּעֶסֶת בלי תשלום דגש ולעומת זאת מִתְפָּאֲרְים, מִתְקָרְבוֹת בתשלום דגש.

עתיד[עריכה]

  • הטיית השורש כ־ת־ב:
אני אֶתְכַּתֵּב, את תִּתְכַּתְּבִי, אתה תִּתְכַּתֵּב, אתם תִּתְכַּתְּבוּ, היא תִּתְכַּתֵּב, הוא יִתְכַּתֵּב, הם יִתְכַּתְּבוּ, הן/אתן תִּתְכַּתֵּבְנָה.
  • אותיות אית"ן בתנועה קצרה (סגול או חיריק), לאחריהן הקידומת ת"ו בשווא נח. פ"א הפועל בפתח (ובדגש קל אם היא אחת מאותיות בג"ד כפ"ת), ועי"ן הפועל בדגש חזק.
  • כאשר עי"ן הפועל היא אחת מהאותיות: אל"ף, ה"א, חי"ת, עי"ן, לא יבוא דגש בעי"ן הפועל. לדגמה: אִתְלַהֵב, תִּתְרַחֵב, יִתְכַּעֵס בלי תשלום דגש ולעומת זאת יִתְפָּאֲרוּ, תִּתְקָרְבוּ בתשלום דגש.


ציווי[עריכה]

  • בצורת הציווי נגזרת מצורת העתיד, בהחלפת ת"ו אית"ן בה"א:
  • אתה הִתְכַּתֵּב! את הִתְכַּתְּבִי! אתם הִתְכַּתְּבוּ! אתן הִתְכַּתֵּבְנָה!
  • כאשר עי"ן הפועל היא אחת מהאותיות: אל"ף, ה"א, חי"ת, עי"ן, לא יבוא דגש בעי"ן הפועל. לדגמה: הִתְלַהֵב!, הִתְרַחֲבִי!, הִתְכַּעְסִי/הִתְכַּעֲסִי! בלי תשלום דגש ולעומת זאת הִתְפָּאֲרוּ!, הִתְקָרֵבְנָה! בתשלום דגש.

מקור[עריכה]

  • המקור יהיה בתבנית הִתְכַּתֵּב, בדומה לצורת הציווי.


שגיאות נפוצות[עריכה]

  • ההגייה "הִתְחַבֵר" (בבי"ת רפה) שגויה מיסודה, יש להגות: "הִתְחַבֵּר".

הערות שוליים[עריכה]

  1. עפ"י החלטות האקדמיה ללשון העברית, פעלים בגזרות שונות במשקל זה מותרים בזמן העבר גם על-דרך משקל "פָּעַל" כמו חָפַץ או חָפֵץ, חוץ מפעלים בגזרת נל"א בהם תנועת הצירה היא הכרח [[1]]
  2. ראה דבר האקדמיה בנושא [2]. יש ההוגים בתשלום דגש את השורש א-ח-ר בבניין פיעל, כשם הופעתו במקרא. יוער כי אין האקדמיה פסקה החלטה גורפת בנושא.
  3. כאשר פה"פ היא ר', י' הבניין נמשטת, ובמקום תנועת חיריק מלא, עה"פ מנוקדת בצירה, למשל; הֵרַע←‏הֲרִיעוֹתִי←‏הֲרֵעוֹתִי.
  4. להוציא את השורש ר-א-ה בו מותר הניקוד של ה' הבניין בסגול כבמקרא: "וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת זַרְעֶךָ" (בראשית מח, פסוק יא) וכן הניקוד לפי יתר הפעלים: הִרְאָה