"...תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת־העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל" (מגילת העצמאות של מדינת ישראל)
מופעה הראשון של המילה נמצא בפריט הארכיאולוגי שזכה לשם "מצבת ישראל" המתוארך ל: 1208–1209 לפנה"ס ונהגתה בצורה: אִי-סִי-רִי-אַר.. עפ"י המונולית מכורח שמה של ישראל מופיע בצורה: סִירָאִילַיָה (sirʾilāya) [1]. ע"פ החוקר יוסף דוידוביץ' השם נהגה: איסי-ר-אייר (iisii-r-iar) ושימש כינוי לשבט או קבוצה אתנית בעלת מאפיינים אתניים משותפים שאינה יישות מדינית מאורגנת וניתן לפרש את משמעות ההרוגליף ככזה המתייחס ל:"שבט מורד שהוגלה בגלל חטאיו". יתכן והביטוי (iisii-r-iar) שימש להגדרת שבט שהיה בעברו חלק מאליטה מצרית, ושגורש ממצרים צפונה לאחר תהפוכות פוליטיות [2].
סופר בראשית מספק אטימולגיה לשם 'ישראל'. ומסופר כי כשיעקב נאבק באיש מסתורי, וגובר על האיש, זה מבשר לו: ”לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם־יִשְׂרָאֵל; כִּי־שָׂרִיתָ עִם־אֱלֹהִים, וְעִם־אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.“ (בראשית לב, פסוק כט) עם זאת, בשמות פרטיים מסוג זה הפועל הוא נושא המשפט, ולא המושא כפי שמדרש השם טוען.