עוכר ישראל

עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	עוכר ישראל
הגייה*	okher israel
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	ע־כ־ר
דרך תצורה	צירוף
נטיות	נ׳ עוֹכֶרֶת יִשְׂרָאֵל, ר׳ עוֹכְרֵי יִשְׂרָאֵל

1. [כינוי גנאי] מי שפועל כנגד העם היהודי.

   • ”כנראה, גם יד המלמד שלי היתה באמצע! והראיה, כי תיכף-ומיד הודיעו לו את הפסק, ובאותו השבוע, בערב שבת, כשבא אלינו השוחט, אך דרכה רגלו על המפתן, וזה רץ לקראתו בחימה שפוכה:
     – עוכר ישראל, מומר להכעיס!... – ותפשו בערפו והשליכו לחוץ...“ (טוב, מאת י"ל פרץ, בפרויקט בן יהודה)
   • ”האחד קרא לו בדחן, והשני — עוכר ישראל ומשחית לב בני הנעורים, איש איש לפי דרכו“ (פֶּרֶץ סְמוֹלֶנְסְקִין עַל אֹדוֹת ״נְקַּם בְּרִית״, מאת ראובן בריינין, בפרויקט בן יהודה)

גיזרון

• מקור הביטוי בתנ"ך, בדברי המלך אחאב לאליהו הנביא: ”וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב, אֶת-אֵלִיָּהוּ; וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו – הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?“ (מלכים א׳ יח, פסוק יז)
  וכן כמדרש שם לעכן בן כרמי: ”וּבְנֵי כַּרְמִי, עָכָר; עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מָעַל בַּחֵרֶם.“ (דברי הימים א׳ ב, פסוק ז)

מילים נרדפות

• אנטישמי

ראו גם

• ישראל