זמורה של גפן, בלטינית vitis, הייתה סמל השררה של קנטוריון בצבא ובצי הרומאי.
במפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית מופיעה תיבת זְמוֹרָה, שורש ז־מ־ר, במשמעות קצירה, כריתה. שאר המשמעויות מבית מדרשם של חז"ל אינן מופיעות.
רש"י על יחזקאל ח יז: "והנם שולחים את הזמורה אל אפם" - והנה שולחים אל חוטמם את ריח רע של זמורה זו שהם מזמרים ברוח היוצא מפי טבעת כלומר בושתם זה אל פניהם ישוב ומנחם פי' והנם שולחים את הזמורה אל אפם ענין דופי וקלון הוא לפירושו השוה ריח מקטרתם וכעס קרבנם וניחוחים למלאכת דופי נקבים ואחוריהם אל היכל ה' יורה על הענין.
מצודת ציון על יחזקאל ח יז: "הזמורה" - מלשון זמר.
מלבי"ם על יחזקאל ח יז: "ואל אפם" וכעסם הם "שולחים את הזמורה", היינו החרב הזומרת וכורתת כל ענפי היער, ובסי' הבא יפרש הדבר איך זמרו וכרתו איש את אחיו.
מדרש תנחומא על כי תצא סימן י: "מה היו בית עמלק עושין? חותכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה ואומרין: בזה בחרת, הוי לך מה שבחרת. לפי שלא היו ישראל יודעין מה טיבה של זמורה, עד שבא עמלק ולמדה להם, שנאמר: והנם שולחים את הזמורה אל אפם (יחז' ח יז). וממי למדה? מעשו זקנו, שנאמר: ויאמר הכי קרא שמו יעקב (בראש' כז לו), חיכך בגרונו והוציא את הזמורה." (באתר "דעת")
פסיקתא רבתי ז: [דבר אחר] "גאות אדם תשפילנו זה עמלק שנתגאה על הקב"ה בחירופיו ובגידופיו ובזמורה שהיה נוטל זמורתם (ס"א זכרותם) של ישראל וזרק כלפי מעלה ומחרף ואמר בזו בחרת ושפל רוח יתמוך כבוד זה."
בספר 'תולדות האמונה הישראלית' (1960) מאת: יחזקאל קויפמן נכתב כי "מנהג הוא לכוהני פרס להחזיק בידם השמאלית צרור ענפים שנקראו: 'בַּרֶכְמָה' בשעת קריאת התפילה", ויתכן ופסוק זה משקף הד לעוינות בבלית כלפי יריביהם הפרסים. יש לקחת בחשבון כי השנים 593-573 לפנה"ס הן שנות התנבאותו של יחזקאל בעיר תיל אבובי הנמצאת בשטחי הריבונות הבבלית. נראה שיחזקאל הנביא וסיעתו אינם חוסכים שבט לשונם בתארם מנהגים פרסיים אלה, ראו בפסוק לעיל.
