ניר

נְיָר

מוצר המורכב מסיבי תאית מעובדים לכדי משטח דקיק, גמיש וחלק המיועד לשם רישום וכתיבה.
- ”אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ; וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק.“ (משנה, מסכת אבות – פרק ד, משנה כ)
בהשאלה: מסמך רשמי, תעודה.
- "וכשנפטרה לאה, לקח לוי אותו הכרך מן השפחה, ולא עיין אם היו בו שטרות או ניירות (ופירות), ונתנו לשמעון אבי שאול זה." (שו"ת הרא"ש, כלל סו, סימן ג)

"נייר - של עשבים שכותשים אותם ועושים כמין עור" (פירוש ר' עובדיה מברטנורא על המשנה, מסכת סוטה – פרק ב, משנה ד)
"נייר עשוי מעשבים על ידי דבק שקורין גלו"ד." (פירוש רש"י על התלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ״ב , עמוד ב׳)

ערך בוויקיפדיה: נייר

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נייר

מקור המילה הוא שֵמי ועניינו עוֹל אותו מניחים על צמד שוורים, לרוב לשם חרישת האדמה. אכדית nīru 'עול', ארמית ניר או נירא 'עול',^[1] ארמית־סורית ܢܝܪܐ (נירא) 'עול', ערבית نير (ניר) 'עול'. סוואהילית - nira. ובכן, אונקלוס מתרגם עברית עול לארמית ניר או נירא:^[2] ”אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל“ (דברים כא, פסוק ג) = ”דְּלָא נְגַדַת בְּנִיר“ (אונקלוס על דברים כא – פסוק ג).

רד"ק: והניר היא חרישת השדה קודם הזריעה ובחרישה ההיא יעקרו הקוצים והעשבים הרעים מן השדה ויהיה ראוי לזריעה אחר כן.

בבניין קל השורש נ-י-ר ניטה על דרך גזרת נע"ו/י, ואילו בבניין נפעל ניטה על דרך גזרת נפ"יו.

לשון המקרא שלטון.
- ”כִּי לְמַעַן דָּוִד נָתַן ה' אֱלֹהָיו לוֹ נִיר בִּירוּשָׁלִָם לְהָקִים אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו וּלְהַעֲמִיד אֶת יְרוּשָׁלִָם.“ (מלכים א׳ טו, פסוק ד)

רש"י: ניר - ממשלה וניר לשון עול.
רד"ק: ניר בחיר"ק כמו בצר"י על דרך "ערכתי נֵר למשיחי" ויונתן תרגם מלכו, וכן תרגם אונקלוס ונירם ומלכו."
מצודת דוד: ניר - ר"ל מלך מושל וכה"א ערכתי נר למשיחי (תהלים קל"ב) ויקרא המלך כן על שם שמשפיע ומאיר ובאורו נראה אור.
מצודת ציון: ניר - כמו נר ור"ל מלכות.
רלב"ג: ניר בירושלם - ניר הוא הארץ הנעבדת באופן שיהיו הצמחים אשר בה פרים ובזה יאמר כי לולא דוד לא היה השם יתברך נותן לו בירושלם זרע שימשול בו להעמיד את ירושלם והוא אסא.

חורים בקורת הנול בהם מעבירים את חוטי השתי.
- שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) אין ספר שבת. ”אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ... והעושה שתי בתי נירין“ (שבת עג, פסוק א)