כרתי

כַּרְתִי

לשון חז"ל [ארמית] מִין יָרָק תַּרְבּוּתִי גַּס־גִּבְעוֹל מִמִּשְׁפַּחַת הַשּׁוּמִיִּים הַמְשַׁמֵּשׁ לְמַאֲכַל אָדָם, וְהוּא בַּעַל סְגֻלּוֹת רְפוּאִיּוֹת. יָרָק זֶה הוּא מִן אַחַד הַסִּימָנִים בְּסֵדֶר לֵיל רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
- ”אמר רב אסי קפא דחסא חמא קפא דחמא כרתי“ (בבלי, מסכת פסחים – דף קטז, עמוד א)
- ”אמר אביי: השתא דאמרת 'סימנא - מילתא היא', יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא: קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי.“ (בבלי, מסכת כריתות – דף ו, עמוד א)
לשון חז"ל ירוק עז, כצבע העלים.
- ”מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי.“ (משנה, מסכת ברכות – פרק א, משנה ב)

שם נוסף קרוב ל"כְּרֵשָׁה" המוזכר אף הוא במשנה ובתלמוד. מקבילה גם בערבית: كُرَّاث (כֻּרָּאת') . רס"ג תרגם "כָּרַתָּן", ”כרתי“ (משנה, מסכת ברכות – פרק א, משנה ב) - "אלסלם"(=מין ממשפחת ה-מימוסיים) ^[1].
שם הצבע הוא קיצור של הצירוף ”יָרוֹק כְּכַרְתִי“ (משנה, מסכת סוכה – פרק ג, משנה ו), בתקופת חז"ל הצבעים המכונים בימינו ירוק וצהוב נקראו שניהם ירוק, וכך הבדילו ביניהם^[2].^[3]

לשון המקרא שם עם בזמן המקרא (היושב בכרתים)
- ”אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב “ (שמואל א׳ ל, פסוק יד)
קבוצה או משפחה של אנשים נכבדים בעם ישראל.
- ”וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ“ (שמואל ב׳ ח, פסוק יח)

1. גם שם המקום כרתים נזכר במקרא ”הוֹי יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים“ (צפניה ב, פסוק ה)
2. חז"ל דרשו את הכינוי שבא תמיד בצירוף "כריתי ופליתי" בכמה דרכים 1. קשתים (וקלעים). 2. אורים ותומים 3. משפחות 4. פוסקי הלכה, כריתי -שכורתים דבריהם (ופליתי שמופלאים במעשיהם).