”וְזָר, לֹא-יִקְרַב אֲלֵיכֶם“ (במדבר יח, פסוק ד) מופיע בתרגום אונקלוס : "חילוניי, לא יקרב לוותכון". את הפסוק ”אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה“ (ויקרא כא, פסוק ז) מתרגם אונקולוס: "אִתְּתָא מַטְעֲיָא וּמַחֲלָא" (בארמית-סורית תיבת מחל בהוראת 'חולשה' לפיכך "מַחֲלָא" בהוראת 'מחלישה').
המילה הארמית־יהודית חִלּוֹנַי (גם חִילוֹנַי, בחילופי הגזרות ע"ע/ע"ו) מתועדת בארמית של תרגומי המקרא הארץ ישראליים ובארמית הגלילית בהוראת "זר, שאיננו כוהן". היא נקרית פעם אחת בטקסט עברי בלשונם של אמוראי ארץ ישראל, בציטוט לעיל מויקרא רבה (מאה 5-6 לספירה).
המילה חִלּוֹנַי נגזרה משם העצם חֹל בסיומת התואר ־וֹנַי. מניחים שהצורה חִלּוֹנַי התהוותה כתוצאה מדיסימילציה מהצורה המקורית *חֻלּוֹנַי, והשווּ חִיצוֹן מן *חוּצוֹן (חוּץ + ־וֹן). על אף שהמילה איננה מתועדת בלשון התנאים, בן-ציון גרוס[1] מעריך שהיא נוצרה עוד בתקופה שהעברית והארמית היו שתיהן מדוברות בפי יהודי ארץ ישראל, ושהיא משקפת "יצירה ארמית־עברית", כלשונו. לדבריו, הן תנועת החולם שבסיומת (בארמית היינו מצפים לקמץ), הן בידול התנועות שבא בעקבותיה אופייניים יותר ללשון חז"ל, ונראה שגם הבסיס חֹל שממנו נגזרה המילה הוא עברי.
בעברית החדשה החליפה המילה את הסיומת הארמית ־וֹנַי במקבילתה העברית ־וֹנִי, וכך קיבלה צורה עברית אופיינית יותר: חִלּוֹנִי. בצורתה זו החלה המילה לשמש במשמעות המודרנית של "שאיננו קשור לדת". לצדה של חִלּוֹנִי התקיימה במשך תקופה מסוימת גם צורת המשנה חֻלּוֹנִי, שנוצרה בעברית החדשה. יוסף קלוזנר הטיף לדבוק בניקוד זה, התואם את נטיית השם חֹל (לדוגמה: חֻלִּין), וראה בצורה חִלּוֹנִי שיבוש.[2] אחרים ציינו שבידול התנועות שהתרחש במילה הארמית רגיל בעברית, וטענו שדווקא הצורה חֻלּוֹנִי זרה לרוח השפה.[3]. הצורה חֻלּוֹנִי נעלמה בסופו של דבר.
ערך בוויקיפדיה: חילונים