”נתפזר ממנה כקב גחלים, והיה מכבדן לאמה; ובשבת כופין עליהם פסכתר. ופסכתר הייתה כלי גדול, מחזקת לתך; ושתי שרשרות היו בה אחת שהוא מושך בה ויורד ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל. ושלושה דברים הייתה משמשת: כופין אותה על קב גחלים ועל השרץ בשבת...“ (משנה, מסכת תמיד – פרק ה, משנה ה)
1: יחידאי במקרא. כ-פ-ה קרוב אל כ-פ-ף:[1] במשמע המקורי 'כופף'[2] (כמו בפסוק ”מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף“ (משלי כא, פסוק יד): יכופף אף = יכופף כעס = ימנע כעס).[3] משם הכריח, אילץ (כמו 'כפוף למישהו', 'כפוף לחוק', אותו רעיון באנגלית 'bend someone to your will').
1. משורש כ־פ־ף בהוראת: לא ישר, מעוגל. הוראת השורש המקורית היתה כנראה: כַּף יד, ומשם התפתח להוראת: מעוגל, כצורת כף יד הפוכה. ראו בגיזרון כפף.
מקביל לאכדית kippatu - עיגול, טבעת, היקף, שגם, כמו בעברית, נגזר משורש כ־פ־ף.
2. בחלק מכתבי היד של המשנה מופיע "כַּפָּח", ראו שם.
4. יתכן שנקראים כך משום שהענפים העליונים כפופים. או שגזור מכַּף, השוו אכדית: 𒆏𒁍𒌝 (kappum) - ענף, וגם בהוראת: כנף, נוצה (השוו כנף). יש אומרים שהשם "כִּפָּה" בהוראה זו מתייחד לעץ התמר, שענפיו דומים לידיים מושטות, השוו שם העץ באנגלית: palm tree - עץ הכף. והשוו כפת תמרים.
לערך העוסק בכַּפָּה; ראו כתיב נפוץ יותר כַּף.
.jpg)
ערך בוויקיפדיה: כיפה