מושאלת מחורית ,המילה מופיעה בתעודות נוזי, בתעתיק: (tuḫšiwe) בהגיית: טֻחשִׁיאֵ, כצבע מסוים של צמר [1]. חוקקי המונולית מכורח מוסרים כי על מנת לחצות את הפרת השתמשו חייליו האשוריים של שלמנאסר השלישי במוצר עור מעובד בצבע צהוב-כתום בשם: דֻוּשֻ (dušū) יש שנוהגים לפרש ,'דֻוּשֻ' בהוראת התחש המקראי [2].
”וָאֶנעלךְ תָּחַשׁ“ (יחזקאל טז, פסוק י) - המילה נזכרת בהקשר של עיבוד-עור [3]. ומכאן רוב המפרשים סברו שמדובר בבע"ח כלשהו .לפי מקבילה בערבית ,ואחת מגרסאות רש"י לתיבת "תחש" אותה הוא מכנה: "תחש טויש"ץ", וدُخَس (דֻחַ'ס) (תחש) הוא דולפין, שהיה מצוי בתקופת המדבר בשטחי המדיינים ומהם הופשטו העורות עבור יריעות המשכן (בואכרדט-רש"י).
מתחוור מן הפסוקים הדנים באהל מועד וכליו, שבימי המקרא נהגו בבדי הקודש שלושה מדרגי קדושה שחולקו עפ"י צבעים. כשדרגת הקדושה הגבוהה ביותר הוקדשה לארן-הברית שבא במגע עם פרוכת בלבד שהיתה עטופה בבגד כליל-תכלת הוא הבד הראשון בקדושתו [4] מעליו בא במגע-כסוי תחש [5]. בד תחש התווסף גם לכל אחד מן הבדים הבאים בסדר יורד בחשיבותם: תכלת המכסה שולחן הפנים,מנורה, מזבח, וכלי השרת . ארגמן שכיסה את: מזבח הנחשת וכליו, ובסוף המדרג צבע תולעת-השני שכיסתה את כלי השולחן.