לשון המקראיונק צמחוני וקטן (עד כ־60 ס״מ), השוכן באפריקה ובמזרח התיכון. הוא בעל אוזניים קטנות, רגליים קצרות וחוטם בולט. דומה בצורתו למכרסם (אף שאננו כזה).
המילה משותפת למספר לשונות שמיות. למשל – בערבית: ثفن (תֻ'פֻן).
בספר הואיל משה, על ספר מלכים א, פרק ו פסוק טו מבאר שהשורשים צ-פ-ן, ש-פ-ן (בשי"ן שמאלית), וס-פ-ן משמעותם אחיד - חָבוּי, טָמוּן, כָּמוּס, נִסְתַּר, סָמוּי. כן גם חיית השפן (בשי"ן ימינית) קרוי על שם תכונתו להתחבא תחת הסלעים, כנאמר "הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים". מכאן גם ניתן להסביר את הסלנג שהתפתח אפילו לכדי פועל (השתפן) המתאר פחדנות. שכן תכונת ההתחבאות של השפן, מעידה על פחדנותו, או לכול הפחות מסמלת כן.
הביטוי לשלוף שפן מהכובע מנציח זיהוי שגוי של הארנבת או הארנבון כשפן (ראו הביטוי באנגלית). באירופה אין שפנים ויהודי אירופה זיהו את השפן המקראי כארנבת המצויה באירופה וכך אפשר למצוא עד היום שימוש במילה שפן כשהכוונה לארנבת. למשל: פתאום נפתחה הדלת ואל החדר נכנסו ארבעה שפנים שחורים כדיו והם נושאים על כתפיהם ארון של מתים. (פינוקיו בתרגום ישראל דושמן, הוצאת אמנות 1937) - וראה התאור בציור של Carlo Chiostri מההוצאה האיטלקית, 1901. וראה גם נאום השפנים והחזירים.