מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
א השמיע קול הנוצר ברטיטת מעברי האויר העליונים, בעיקר החך הרך והענבל , בעת נשיפה או שאיפת אויר.
לשון חז"ל משורש מקראי. במקור כוונתו השמעת קול מנחירי האף, ראה ירמיהו ח טז. בלשון חז"ל בבנין פְּעַל הארמי, המקביל לבנין פָּעַל בעברית.
המילה בעלת מקבילות בשפות שמיות רבות כגון ערבית, מלטית, אוגריתי וגעז. מגיעה מפרוטו-שמית *naḫar-
ניתוח דקדוקי
כתיב מלא
הגייה * מלעיל
חלק דיבר שם־עצם
מין זכר
שורש נ־ח־ר א
דרך תצורה משקל קֶטֶל
נטיות
קול הנוצר בנשיפה בחזקה בנחירים .
”הְתַרְעִישֶׁנּוּ כָּאַרְבֶּה הוֹד נַחְרוֹ אֵימָה.“ (איוב לט , פסוק כ )
אוגריתית "נֲחִרֻ" הוא שמו של הדולפין כנראה על שום נחירו .
בלשון הערבית המבודדת: 'שחרי' - מצוייה תיבת פִינחֲרוֹ ט finḫarot בהוראת נחיריים, ו-"נֲחרִיר" בהוראת "אף". מושאל מן מצרית קדומה: 'חַרו' ḫrw חֶרוּ - בהוראת קול,צליל . אותה תיבה משמשת גם בהוראת אויב (השוו בעברית, 'מחרחר'-מלחמה). בהירוגליף מופיע סמל המשוט המייצג את תיבת 'חְרוֹ' + אפרוח המייצג את ההברות אוֹ / אוּ, וביחד יוצרים הם את המילה - 'חֲרַוֹ-אֻ' :
התיבש באש, השתנה בהשפעת האש.
”אֵת שְׁנֵי קְצוֹתָיו אָכְלָה הָאֵשׁ וְתוֹכוֹ נָחָר .“ (יחזקאל טו , פסוק ד ) ”הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ, הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ .“ (יחזקאל כד , פסוק י )
בהשאלה: היתה לו תחושה של יובש וצריבה (בעיקר הגרון).
”יָגַעְתִּי בְקָרְאִי, נִחַר גְּרוֹנִי.“ (תהלים סט , פסוק ד ) "בַּגִּיטָרָה שֶׁקָּנִינוּ כְּבָר פָּקַע מֵיתָר, / הָרוּחוֹת אֶת כּוֹבָעֵינוּ הֵעִיפוּ, / אַךְ אֲנַחְנוּ עוֹד נָשִׁיר לָךְ בְּגָרוֹן נִחָר , / עַד אֲשֶׁר תַּלְתַּלֵּינוּ יַכְסִיפוּ." (סֵרֵנָדָה לָךְ נעמי שמר )
קרוב לשורש حرر (חרר) בערבית, במשמעות "חום" . ובמקרא, נגזרת מתיבה זו גם שם המקום בו חנו בני ישראל ”חֲרָדָה“ (במדבר לג , פסוק כד ) (בערבית, חרדא משום מיעוט הגשם שבאזור, ראו גם שם המקום "עין חרוד") .
לשון המקרא יש לשכתב פירוש זה ”אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים“ (שיר השירים א , פסוק ו )
