”ר' שמעון בן גמליאל אומר: חטה שאני טועם - אסור לאפות ומותר לכוס, חטים שאני טועם - אסור לכוס ומותר לאפות, חטה חטין שאני טועם - אסור בין לכוס בין לאפות“ (בבלי, מסכת נדרים – דף נג, עמוד ב)
”רואים צירינו הברוכים 'קיבוץ־גלויות בזעיר־אנפין', 'שבוע של שבת לאומי', מתענגים על התערוכה הארצי־ישראלית: חיטה, שעורה, גפן ורימון“ (על העיקר שאיננו, מאת יוסף חיים ברנר, בפרויקט בן יהודה)
זן של חיטה הקרוי "אם החיטה" נתגלה בארצנו על־ידי החוקר אהרון אהרונסון.
השוו בשפה חיתית (הָטֲר hattar). טוכארית (אֲ-אָטִ A āti). ארמנית (הָט hat'). גותית (atisk אַטִסְק) = שדה חטה.[דרוש מקור]
ממצאים מתחילת התקופה ההלניסטית מעלים כי המילה נכתבה לרוב בקיצור: "חס",[דרוש מקור] באוסטריקון אדומי בארמית נכתב: "ב-26 לתמוז הנעל . קוסיתע: לבני בעלרים . חנטן סאן עשרה . ושתה . קבן חמשה ופלג . [לבני ג]ורו חנטן כרן שבעה".[2]
כנראה לדעת יחיד, ע"פ הרד"ק השורש ח-נ-ט, משום הדגש. וכך כותב על עניין חניטה למת "הוא ענין מעשה סמים שעושין למת כדי שיעמוד בשרו ימים רבים שלא ירקב ושלא יסרח. ומן השרש הזה וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת (שמות ט׳:ל״ב), חִטִּים וּשְׂעֹרִים (ירמיהו מ״א:ח׳), כי הדגש להבלעת הנו״ן וכן מצאנו בלשון ארמית חנטין."
בעגת יהודי מרוקו ובמיוחד באיזור תאפילאלת נפוצו ביטויים המשלבים עברית וערבית ששימשו מעין שפת סתרים יהודית. לדוגמא "לָחַגור פּלחִיטִּים" - היה ביטוי שגור בפי סוחרי חיטה לא מנופה בהוראת אוזניים לכותל או "הזהר, אל תגלה סודות, זר בתוכנו"[3].
ערך בוויקיפדיה: חיטה
טקסונומיה בוויקימינים: Triticum
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיטה