דממה

דְּמָמָה

לשון המקרא שקט, דומיה.
- ”יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע.“ (איוב ד, פסוק טז)
- ”דממה חרישית שׂררה, למרות קריאותיהם של האחד והשני מבני המזרח. ההולכים על ארבע נראו עצובים ביותר. בני היהודים הלכו לאט.ה.“ (רגעי חיים ומות, מאת יוסף לואידור, בפרויקט בן יהודה)
- אני מבקש שתהיה פה דממה, אני מנסה להירדם.
לשון המקרא העדר רוח; מצב בו הים חלק לגמרי, ללא גלים.
- ”יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם.“ (תהלים קז, פסוק כט)

מן ד-מ-ם, דומיה, שקט.
האקדמיה ללשון העברית, מילון למונחי המטאורולוגיה (תשל"א), 1971.
ברמב"ם נראית משמעות כמו קול חלש זמזום,המהום- ישמע בה קול דממה כשנוםחין אותה (ריאה) היד החזקה הלכות שחיטה פרק זה הלה ו'

השורש ד־מ־ם א הוא שורש מגזרת הכפולים.