בערבית מצוי הפועל בהגיית: שַׁרַקַ (شَرَقَ) שמשמעותו 'זרח', 'הופיע', 'נגלה'. ממנו נגזרה המילה שַׁרְק (شَرْقٌ) שמשמעותה 'מזרח'. כהני המקדש בבית שמש הסמוך לנחל שורק עסקו בתצפיות אסטרונומיות שנועדו בין השאר לקבוע את מועדי החגים, פתח הנחל היה בו כדי להראות את הזריחה-רק בימים השווים באביב ובסוף הקיץ, בימים הארוכים של הקיץ הייתה הזריחה מופיעה בזווית - כח'° מעלות צפונה מפתח הנחל, ובימים הקצרים כח'° מעלות דרומה לפתח. בפתח הנחל ממש זרחה השמש רק בימים השווים, בתאריכים שחפפו לשני ראשי השנה שנחוגו: באביב-בפסח, ובסוף הקיץ-בראש השנה [1]. וכבר עמד על כך בעבר החוקר דב אשבל - כי יתכן והשדה הסמנטי של שורק כרוך במשמעות אסטרונומית: "השמש העולה במזרח" (ועִמָּהּ עולה גם גָּוֶן חכלילי-אדמדם).
שרק, בהוראת צבע אדמדם. ”אָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק, כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי, סורי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה“ (ירמיהו ב, פסוק כא) - "כרם שורק" הוא כרם בו צבע הגפן השתנה מירוק לסמוק מבריק ואדמדם. תיבת "שרק" מקבילה בסיכול אותיות לתיבת "סִקרא" התלמודית (שבת קד ע"ב; מנחות צז ע"ב), בהוראת סוג חומר המשמש עד לתקופה המודרנית, במזרח, כחומר לצביעת הציפורניים, ובקרב חז"ל נחשב הסקרא כצבע האדום המובהק [2]. בחז"ל משמש הפועל "סרק" במשמעות: "לטוח בחומר אדום": ”סְרָקָן אוֹ כִּרְכְּמָן“ (משנה, מסכת כלים – פרק טו, משנה ב), - צבען בצבע אדום או צהוב (כצבע הכרכום); ”שׂרקין ליה תנורא ביומא טבא“ (בבלי, מסכת ביצה – דף לב, עמוד ב) - טחים בטיט (הערוך, שרק).
ערך זה עוסק בהשמעת קול וקישוט. לערך העוסק בכתיב מקראי שֹרֵק או שֹרֵקָה; ראו שורק.
