על פי אחת הפרשניות למילה ארמית בתלמוד ירושלמי. ”אמר לון אין צפרית חד זמן לבשון לבושיכון ואין צפרית זמן תניין עולין כולכון כחדא“ (ירושלמי, מסכת חגיגה – דף עז, עמוד ד) תרגום: אָמַר לָהֶם אִם צָפַרְתִּי פַּעַם אחַת לִבְשׁוּ לְבוּשֵׁיכֶם וְאִם צָפַרְתִי פַּעַם שְׁנִיָּה הִכָּנְסוּ כּוּלְכֶם כְּאֶחָד.
רבי דוד פרנקל בפירושו "קרבן העידה": אם צפרתי - אם זעקתי. בהערותיו "שיירי קרבן" מפקפק בזה- מה שפירשתי בקונטרס שהוא לשון זעקה כן פירש בי"מ אך קשה לי לפרש כן שאין לו שורש במקרא ובתרגום ונראה שהוא לשון סביבה כמו צפירת דמסכת כלים פרק י"ז ותדע דאי לשון זעקה הוא יבינו הם שיקרא על אנשים שיבואו אלא ודאי סיבוב בעלמא עשה לסימן לתלמידים שיבואו.
