אכדית, 'רַכּסוּ' בהוראת הפועל 'לקשור'. אוגריתית, 'רִיכַּס', בהוראת קשירת ראש הגמל בחבל אל אחת מגפיו. נגזרת של 'רכּס' לאגד, לקשור. (קליין)
גם הצירוף המקראי: "מֵרֻכְסֵי-אִישׁ" קשור בתיבה האכדית שהגייתה: ריקסו (riksu) ומתייחס לאנשים המורגלים ב"קשירת קשרים" (מזימות) כנגד המלך או המנהיג: ”תַּסְתִּירֵם, בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי-אִישׁ“ (תהלים לא, פסוק כא)[1].
הרמב"ם: לדרוך, להלך[1] וכן הרכסים לבקעה [רֶכֶס א↓].
באר הגולה על שולחן ערוך חו"מ של"ח: שם ד"ד כתב ה"ה ל' ברייתא שם סוף דף פט פרות המרכסות בתבואה ובהשגות א"א הוא מפר' כלומר עוברות התבוא' לקצר דרך הליכתן למקום אחר וכו' ע"כ ועיקר הפי' כדברי רבינו מל' והרכסים לבקע' והרמב"ן ז"ל מסייעו מהירושלמי פרק ט"ו דתרומות תני בדישו ולא בדרכו
↑ הביאו פירושו זה המגיד משנה, הרמב"ם הגר"א ועוד. בהקשר ההלכתי משמעותו דרכות הולכות על התבואה שלא במטרה לדוש אותה. לשון הרמב"ן: "והר"ם הספרדי פי' מרכסות בתבואה שמהלכו' עליה לפי שירט להם הדרך והוא מלשון והרכסים לבקעה והו' סובר שבכל שבהמה עושה בין בדיש בין בשאר דברי' שאוכל' עובר עליה משו' לא תחסו'. ואע"ג דמהיקש' נפיק לה שור במחובר לכללו הביאתו היקש זו וכ"ש עושה בתלוש שאע"פ שאינו דש עובר משום בל תחסום דגמר מדיש והכי תני' בסיפרי וזה שלא כדברי בעל הערוך. ובירוש' בפ"ט דתרומות תני' בדישו ולא בדרכו ר' אלעזר ב"י אומ' ואפי' בדרכו ונר' שזהו מרכסו' שבכאן והיינו דרכו כדברי הר"ם ובנסח ההלכות כתוב המרכס בתבואה וכן היא בתוספת' והוא נר' כלשון הזה"
ערך בוויקיפדיה: רכס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רכסים