צאן

צֹאן[עריכה]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	צאן
הגייה^*	Tzon
חלק דיבר	שם עצם קיבוצי
מין	זכר; נקבה ריבוי^[1]
שורש
דרך תצורה
נטיות	כ׳ צֹאנוֹ, צֹאנָהּ, צֹאנְךָ, צֹאנֵךְ, צֹאנָן

לשון המקרא שֵׁם לְשְׁנֵי מיני הַבְּהֵמוֹת הַדַּקּוֹת; כֶּבֶשׂ, עֵז. המבוייתים.
- "חֲלִיל רוֹעִים יָרֹן/ גּוֹלְשִׁים עֶדְרֵי הַצֹּאן/ מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?" ("שִׁיר הַשּׁוֹמֵר", עמנואל לין)
- ”צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים“ (שיר השירים א, פסוק ח)
- ”וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה; וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים“ (בראשית כו, פסוק יד)
- ”וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה“ (יחזקאל לד, פסוק לא)
- ”וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים“ (בראשית יג, פסוק ה)

לשון המקרא. מקבילה בארמית: "עאן" או "עָנָא‎‎" "ܥܳܢܳܐ‎" במשמעות זו. חלופי צד"י ועי"ן נפוצים בין עברית וארמית. למשל: ארץ/ארעא, רצון/רעוא,רצוץ/רעוע). השוו לערבית: ضَأْن (צ'אן)‎, דרום ערבית: 𐩼𐩱𐩬 (צ'אן), אוגריתית: 𐎕𐎛𐎐 (צאן ṣỉn).

↑ לעתים במקרא השם "צאן" נתפש כריבוי נקבה, למשל: ”תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת“ (בראשית ל, פסוק לח) או ”וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן“ (בראשית ל, פסוק לט)- ייתכן שתפישה זו נובעת מן העובדה שהצאן מרכיב ברובו רחלים וכבשות נקבות רבות מן תיישים או אילים.