נבר

נָבַר

חָפַר קַלּוֹת וְהָפַךְ מְעַט הָאֲדָמָה (ובייחוד בעל חיים).
- "...חזיר שהיה נוֹבֵר והִזִּיק בְּחָטמו מְשַׁלם נזק שָלם" (תוספתא, סדר נזיקין, מסכת בבא קמא, פרק א')
- "...בני צאן חַלָּשִׁים, כְּלבים נובחים, שְׁוָרים נוגחים וַחֲזירים נוֹבְרִים..." מנדלי מוכר־ספרים, מתוך: "סוסתי", כרך כ'
בהשאלה חִפֵּשׂ וְחִטֵּט הַרְבֵּה.
- התלמיד נבר בספרייה עד אשר מצא נושא מעניין למאמרו.

השורש נ־ב־ר הוא שורש מגזרת חפ"נ.

לשון המקרא נַעֲשָׂה טָהוֹר וְנָקִי, הֵסִיר מֵעָלָיו כָּל טִנֹּפֶת.
- ”סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם, טָמֵא אַל-תִּגָּעוּ; צְאוּ מִתּוֹכָהּ-הִבָּרוּ, נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְהוָה“ (ישעיהו נב, פסוק יא)
- "שׁוּבי לְצוּר הִוָּצרך ברה והזכִּי וְהִבָּרִי לְיום תִּלָּקְחִי..." זרחיה הלוי, "מה תהמי נפשי ומה תשתוחחי עליי?"
בָּרְרוּ אוֹתוֹ מִן הַכְּלָל, נִבְחַר.
- "הָיָה מוציא מָמונו על פיהם ודבריו נִבְרָרִין ..." (רש"י על סנהדרין, פרק שלישי, דף כ"ג)

מן השם "בר" שלו משמעים רבים בעברית, קרובים לשורש זה השורשים בר"ה ובח"ר. במקורות העבריים ניתן לראות מעין הפרדה בין המשמעים הנעשית ע"י הנטייה; המשמע הראשון נִטֶּה ע"ד הכפולים ואילו השני ע"ד השלמים, כפי שניתן לראות במקרים רבים בהבדלים בין המקרא לבין לשון חז"ל (ברם הפרדה זו איננה מחייבת כמובן).

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	נבר
הגייה^*	navar
חלק דיבר	תואר
מין	זכר
שורש	ב־ר־ר
דרך תצורה	בינוני של נפעל
נטיות	ני": נְבַר־, נ': נְבָרָה, נ"נ: נְבָרַת־, ר"ז: נְבָרִים, נ׳ ר"ז: נְבָרֵי־-, ר"נ: נְבָרוֹת

חַף מֵעָווֹן וּמֵעֲבֵרָה, נְקִי־כַּפַּיִם וִישַר־לֵב.
- ”עִם נָבָר, תִּתָּבָר; וְעִם-עִקֵּשׁ, תִּתַּפָּל“ (שמואל ב׳ כב, פסוק כז)^[1]
- ..."אודך בצדקתך וַאֲהללְךָ בְּעַם נָבָר..." יוסף בן אביתור, "אודך ביום שביעי ואחדש שיריך"