”הכומר הראש החל לקרוא את כתב אשמתי בפני, כי שאול חטאתי: חללתי את שבועתי להיות נזירה כל ימי חיי באופן נורא, כי ברחתי מבית המקלט להיות ליהודית ארורה“ (דון מיגואל, מאת בן אביגדור, בפרויקט בן יהודה)
המונח העברי ”כומר” מופיע שלוש פעמים במקרא (מלכים ב׳ כג, פסוק ה, הושע י, פסוק ה, צפניה א, פסוק ד) בריבוי בלבד. אף שהמקור האטימולוגי לא ידוע, למלה קיימות מקבילות בשפות שמיות במשמעות "כהן דת": בכנענית פונית (למשל KAI 159), ארמית (למשל KAI 225, 226, 228, 239, 246), תדמורית ונבטית; בתעודות אשוריות מקפדוקיה (בצורה kumrum, ובנקבה kumirtu); וכן בתעודות בשפה הסורית.[2] המונח מופיע גם במסמכי המושבה היהודית ביב.[3] בשמית צפון־מערבית המתועדת בכתבים אכדיים מהעיר אמר, מצויה המלה בצורות kamarū ו־kumarū (שתיהן צורות ריבוי). המלה מופיעה ככל הנראה גם באוגריתית המתועתקת לאכדית כ־kumru, ובכתיב אוגריתי "כמר" (קריאה אפשרית ללוח KTU 1.19 I שורה 12).[4]
המלה במשמעות כהן לפולחן פוליתאיסטי תדירה בספרות חז"ל (למשל בראשית רבה כו, ה). הקישור של תיבת "כמר" העברית אל הנצרות החל רק בימי הביניים.
יש פרשנים שגזרו משורש כ־מ־רא שהכוונה שחור. לדוגמא, רד"ק (השרשים, כמר) כתב שנקראו כך בגלל שהם לבושים שחורים. ומלבי"ם (הושע י,ה) אמר שמדובר ב"כהני ע"ז העומדים נגד השמש ופניהם שחורות מהשמש". אמנם מפרשים רבים הסבירו שבכל המקומות אין הכוונה לשחרות אלא לחימום, ראו בערך נכמר. קוהוט (ערוך השלם כמר2) כתב שבמקור זה היה הכינוי לכהני האש או השמש.
לפי רמב"ם (פיהמ"ש טהרות י, ד) הכוונה לבור, ובאופן דומה פירש הערוך (כמר2) שהיו טומנים באדמה. ולפי תוספות (כתובות פב,ב ד"ה עביט) ור"ע מברטנורא (ב"מ ה,ז) הכוונה לכלי. אותה המחלוקת גם במשמעות המילים הנרדפות מעטן ועביט. אמנם יש להביא ראיה להבנת הרמב"ם, שבכמה מקומות נמצא השורש כ־מ־רג במשמעות של הטמנה, כמו: הַמַּכְמִיר בָּאֲדָמָה (מעשרות ד,א לפי נוסח כ"י קאופמן)[1], ”לא יהבהב באור ויאכל, ולא יכמור[2] באדמה ויאכל“ (בבלי, מסכת בבא מציעא – דף פט, עמוד ב).
הערוך (שם) אמר שזה נגזר מהביטוי המקראי "מִכְמֹרֶת" (ישעיה יט,ח) שמשמעו מלכודת, ודומה לביטוי הערבי "אלמכמר". גם רש"ר הירש (בראשית מג,ל) קישר בין השנים, וביאר שיסוד השורש בהטמנה וסגירה, ובפירות נהגו להטמינם בכדי שיתחממו ויתססו.
(1) גזניוס - "כמר" בהוראת שנעשה שחור. מן שורש ארכאי ח־מ־ר ולו זיקה סמנטית לתיבות חמם, חום. ומוסיף כנגזרת של תיבת "כמר" את תיבת ”יְבַעֲתֻהוּ, כִּמְרִירֵי יוֹם“ (איוב ג, פסוק ה) בהוראת - "שהאופל או השְחוֹר בעתוני", ע"פ התקבולות בפסוק (חושך, צלמות, עננה). ומקביל לסורית: ܟܡܪ - שחור, עגמומי. וראה לעיל כֹּמֶר שכמה מפרשים הסבירו על פי זה את הכינוי "כומר". טור סיני מוסיף כי את הצירוף: ”קֶטֶב מְרִירִי“ (דברים לב, פסוק כג) יש לקרוא ”קֶטֶב כַמְרִירִי“ (דברים לב, פסוק כג) בהוראת "שד אפל" . אמנם מפרשים רבים הסבירו שבכל המקומות אין הכוונה לשחרות אלא לחימום, וכן יותר מסתבר, ראה בגזרון נכמר.
(2) קרוב ערבית: חמארַה خَمَرَ בהוראת להתבשל תוך כדי תסיסה, להחמיץ.[דרוש מקור][מפני ש...]
ערך בוויקיפדיה: כומר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כמרים