דץ

דָּץ[עריכה]

לשון המקרא שָׂמַח, קפץ.
- ”בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז, וּלְפָנָיו תָּדוּץ דְּאָבָה“ (איוב מא, פסוק יד)
- ”דַּצְנוּ בְיֶשַׁע, עֲדֵי נֹאמַר: הֲדָוִד יֵשׁ / בָּזֶה וְיָדוֹ מְקַלַּעַת וְנוֹגֶפֶת?...“ (נִגְלֵית יְשָׁרָה, מאת ר' שמואל הנגיד, בפרויקט בן יהודה)
לשון ימי הביניים רץ.
- "דצים לטהרה כי טהור הוא מחנם. ונאים לקדושה כי קדוש הוא מעונם." (יניי, קדושתות לפרשת ויקרא)
- "דצים רצים, קובצים עולצים, מרצים פצים" (אלעזר הקליר, קדושתות לשבתות מיוחדות)

(1) מילה יחידאית במקרא. בארמית הפועל 'דץ' בא במשמעות של שמחה, לדוגמא: "תַּעֲלֹזְנָה" (שמואל ב א, כ) מתורגם "יְדוּצוּן"; "צַהֲלוּ" (ירמיה לא, ו) מתורגם "דוּצוּ".
(2) קרוב לשורש ר־ו־ץ. בתרגום השבעים גם בפסוק באיוב מתורגם "יָרוּץ".

למשמעות (1):

למשמעות (2):

לשון חז"ל נעץ, תקע במקום.
- ”לא לדוץ איניש לולבא בהושענא, דדלמא נתרי טרפי והוי חציצה“ (בבלי, מסכת סוכה – דף לזה, עמוד ב)
- ”האי סליקוסתא, דצה שלפה והדר דצה“ (בבלי, מסכת שבת – דף נ, עמוד ב)
- ”פתקיה לדוד לעילא, ודץ ליה לרומחיה, אמר: ניפול עלה ונקטל“ (בבלי, מסכת סנהדרין – דף צה, עמוד ב)

השורש ד־ו־ץ הוא שורש מגזרת נע"ו/י.