אתנחתא

אֶתְנַחְתָּא[עריכה]

טעמי המקרא

קיסריים: סוף פסוק (סלוק), אתנחתא (אתנח)

מלכים: זקף קטן, זקף גדול, סגולתא (סגול), שלשלת, טרחא (טפחא)

משנים (שרים): רביע (רביעי), זרקא, פשטא, יתיב, תביר

שלישים (פקידים): פזר, קרני פרה, תלשא (תלישא גדולה), אזלא גרש (אזלא), שני גרשין (גרשיים)

משרתים: שופר הולך (מונח), שופר מהופך (מהפך), מאריך (מרכא), תרי טעמי (מרכא כפולה), דרגא, אזלא (קדמא), תילשא (תלישא קטנה), ירח (ירח בן יומו

טעמים לא מנוגנים: געיא (מתג), מקף, פסק (פסיק)

לשון חז"ל טעם (סימן) מטעמי המקרא המסמן הפרדה בין חלקו הראשון של הפסוק לבין חלקו השני.
בהשאלה (1): הפסקה או הפסקה למנוחה שבין סיום חלק אחד לבין התחלת חלק שני.
בהשאלה (1): קטע מעבר, מוזיקלי בד"כ, בין חלקי מופע, בין חלקי ארוע או בין פרקי יצירה.

מארמית: המילה "אתנח" (משורש נ־ו־ח, שהוראתו להניח, בבנין אתפעל) בסיומת ־תא הנקבית.^[^{דרוש מקור}^]

ע"פ החלטה 2.2.3 בדקדוק של האקדמיה ללשון העברית "שמות שהתגלגלו לעברית מן הארמית והמשמשים במין נקבה, כגון דוגמה, נכתבים בה"א בסופם – כסיומת הנקבה הרגילה בעברית". ברם, כלל זה מוציא מתוכו שמות פרטיים, כגון שמות טעמי המקרא. לכן בטקסטים מודרניים, אתנחתא במובנים (2) ו־(3) תיכתב: "אתנחתה". אתנחתא במשמעות (1) תוסיף להיכתב "אתנחתא".

ערך בוויקיפדיה: טעמי המקרא