המילה חָזוֹן מבוססת על השורש המקראי ח־ז־י/ה, (חָזָה) שעניינו ראייה, ובמקרא היא משקפת לרוב את מה שראה נביא בהתגלות אלוהית ומסר הלאה כבשורה על הצפוי בעתיד. מבחינה מורפולוגית, הבסיס להיווצרותה של חָזוֹן הוא המשקל הפרוטו־שמי qatalān*, המציין פעמים רבות שמות־עצם מופשטים. משקל זה הוא למעשה חיבור של המשקל הקדום qatal* עם הסיומת ān-. qatalān* מופיע בעברית במספר שינויים, שעיקרם הנמכת תנועת ה־a הראשונה (החריג היחיד לכך הוא המילה שַׁבָּתוֹן, המשמרת תנועה זו) והפיכתה הגורפת של הסיומת ān- ל־וֹן. המשקל משתקף בעברית בצורות שונות: פעם אחת (בלבד) הוא מופיע בצורת קַטָּלוֹן (שַׁבָּתוֹן); פעמיים הוא מופיע בצורת קְטָלוֹן (רְעָבוֹן ופְּרָזוֹן); ובכל יתר הפעמים הוא מופיע בצורת קִטָּלוֹן (למשל שִׁבָּרוֹן וגִּלָּיוֹן). מילים מגזרת ל"ה המשקפות את qatalān* משויכות למשקל קִטָּלוֹן, אך הן מופיעות בעברית ללא חוקיות צורנית ברורה: חלק מהן מופיעות בצורת קִטָּלוֹן ללא כל שינוי (למשל הִגָּיוֹן ונִקָּיוֹן), בעוד שבאחרות נשמטת הה"א השורשית לחלוטין והאות השורשית הראשונה מנוקדת בקמץ (למשל הָמוֹן, רָצוֹן ועָוֹן). השורש ח־ז־י/ה משקף היטב אי־חוקיות צורנית זו: בעוד שהמילה חִזָּיוֹן משתייכת לקטגוריה הראשונה, חָזוֹן הנרדפת לה משתייכת לקטגוריה השנייה.[1]
↑ לפרטים נוספים על המשקל השמי הקדום qatalān*, על צורותיו בעברית ועל השתייכותה של המילה 'חָזוֹן' אליו, ראו יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות של לשון המקרא, עמ' 321-320 (2010); אבי הורביץ, עֶקְרוֹן = Aχχαρον| = Amqar(r)una, לשוננו לג, עמ' 24-18 (1968); Sabatino Moscati, Anton Spitaler, Edward Ullendorf & Wolfram von Soden, An Introduction to the Comparative Grammar of the Semitic Languages: Phonology and Morphology, p. 82 (1980); Paul Joüon & Takamitsu Muraoka, A Grammar of Biblical Hebrew, p. 262 (1996); Hans Bauer & Pontus Leander, Historische Grammatik der hebräischen Sprache des Alten Testamentes, p. 498-500 (1922). כן ראו: Joshua Fox, Semitic Noun Patterns, p. 179 (fn 2) (2003); Edward Lipinski, Semitic Languages: Outline of a Comparative Grammar, p. 221-222 (1997).
אף שהפועל חִזֵּן נתחדש עוד בלשון התנאים (על דרך של גזירה מהמילה חַזָּן),[1] המילה חִזּוּן נגזרה ממנו רק בימי־הביניים. הראשונים להשתמש במילה היו ככל הנראה המשוררים העבריים שהתגוררו בספרד בתקופת הכיבוש המוסלמי. אחת הדוגמאות המוקדמות לכך היא ספר שירי קודש בשם "סֵפֶר חִזּוּנִים" אשר כתב לוי אבן אלתבאן, משורר יהודי שפעל בספרד בסוף המאה האחת־עשרה. במאות שחלפו מאז הוסיפה המילה לשמש כינוי לקטעי תפילה עבור חזנים בבתי־הכנסת,[2] אולם כיום השימוש בה נדיר.
ערך בוויקיפדיה: חזנות