לשון חז"ל אדם שקורא את התפילות בבית הכנסת בקול רם או בניגון לפני קהל המתפללים.
” ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן ולא היו יושבין מעורבין אלא זהבין בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחין בפני עצמן.“ (בבלי, מסכת סוכה – דף נא, עמוד ב)
”המונים המונים לבית הכנסת, כי חזן יתפלל בבית הכנסת! ימים רבים לבלטרימנץ ללא חזן אמת יפה קול ומיטיב נגן.“ (בעבור נעלים, מאת י"ל גורדון, בפרויקט בן יהודה)
לשון חז"ל משגיח ומפקח בבית כנסת, בבית ספר ובבית דין.
מילה מקבילה באכדית בהגיית חֲזֲנֻ: (ḫazannu) בהוראת: ראש-עיר, מפקח ביישוב,איש פולחן. ובארמית:חַזָּנָא אולי מן חזה. [1] שמחווה ומראה לציבור את סדר התפילה או ההנהגה.
חזן - ܚܙܢ =ראש,נכבד. בארמית - גבוהה, ניב מסופוטמיה - "חזן קריתא" ="ראש עיר". ציטוט: "מרא ביתא זי על בביתה וחזן קריתא ובעל פקתא זי חזוהי ולא אחדוהי" [2].
וכן ראש בהכ"נ לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים שאין אדם [מבזבזהו בידיו] לעצמו חזן הכנסת העומד לקרות אחד עומד ומחזן לו עד שעה שיקרא. תוספתא, מסכת מגילה, פרק ג, משנה יג
ערך בוויקיפדיה: שליח ציבור