תבע

תָּבַע

לשון חז"ל דרש לקבל את המגיע לו בדין.
- ”רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא תוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ; וְאִם אֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ.“ (משנה, מסכת כתובות – פרק ט, משנה ח)
- ”לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר (ויקרא יט, פסוק יג); אֵימָתַי; בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ, לֹא תְבָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.“ (משנה, מסכת בבא מציעא – פרק ט, משנה יב)
- ”הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֶּן לָנוּ פִקָּדוֹן שֶׁיֶּשׁ לָנוּ בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת.“ (משנה, מסכת שבועות – פרק ה, משנה ג)

מערבית ארץ־ישראלית מדוברת: תְּבַּע או דְּבַּע, "צבוֹע"; השווה לערבית ספרותית: ضَبْع (צַ'בְּע).