מקור המילה בשורש השמי שׁ־ט־ר שמשמעותו היסודית היא כתיבה. מאכדית: šāṭiru – סופר, לבלר; נגזרת של šaṭāru – כתב (משם גם שְׁטָר 'מסמך, דבר כתוב'). כמו כן, בתרגום השבעים "שוטרים" מתורגם grammateís) γραμματείς) ("סופרים, לבלרים")[1], וכן בתרגום הפשיטתא. מכאן נראה ש'שוטר' בתקופת המקרא היה מקביל למושל או למפקח. ההוראה המקובלת נובעת כנראה מכך שהשוטרים היו אחראים גם על הוצאה לפועל של פסקי הדין שהתקבלו בבית המשפט, ובהמשך גם אכיפת החוקים באופן כללי. ויש טוענים שהיא נובעת מהבנה מוטעית במקרא.
מקבילה למילה "שוטר" בערבית : شُرْطَة (שֻׁרְטַה) בשיכול עיצורים. ומשם גם בסורית: ܫܘܼܪܛܵܐ (שׁוּרְטָא) - שומר, זקיף, שוטר. אמנם יש טוענים שמילים אלה התגלגלו מיוונית.[2]
ערך בוויקיפדיה: שוטר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שוטרים