קרקר

אין לבלבל ערך זה עם הערך כרכר.

קִרְקֵר א

לשון המקרא שבר והרס.
- ”...וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וְקַרְקַר^[1] כָּל בְּנֵי שֵׁת.“ (במדבר כד, פסוק יז)
- ”כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה, לַאדֹנָי ה' צְבָאוֹת בְּגֵי חִזָּיוֹן; מְקַרְקַר קִר, וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר“ (ישעיהו כב, פסוק ה)
- "ונטלו את הים ואת המכונות ואת העמודים, והיו מקרקרין בו שביעי שמיני ותשיעי עד שפנה היום" (סדר עולם רבא פרק כז)

מופיע במקרא פעמיים. חלק מהמפרשים גזרו את הפועל מהשם "קיר", והכוונה להרוס את הקירות.^[2] שד"ל גזר מקָרְקָר בהוראת: שוליים, קרקעית, והכוונה: הרס והפיל לארץ. אמנם הוא פירש אחרת את הפועל בישעיה: "מְקַרְקַר"- השמיעו קול (כמו קִרְקֵר ב).
לדעת המפרשים הנ"ל הפסוק בבמדבר בנוי על התקבולת "ומחץ / וקרקר". יחזקאל קוטשר טען ש'קַרְקַר' אינו פועל אלא שם־עצם בהוראה מקבילה לקרקע, והוא תקבולת ל"פַּאֲתֵי" ולא ל"מחץ".^[3] אמנם במגילות קומראן מופיעה תיבת "קַרְקַר" בתוספת מילת היחס "את", מה שמראה שלדעתם התיבה היא פועל: "וקרקר את כל בני שת" (מגילת פשר חבקוק).^[4]
ניקוד המילה חריג ויש לנקדו: "קִרְקֵר". ולכן היו שטענו כי המילה אינה בבנין פיעל אלא בבנין קל של מרובעים (כמו שַׁאֲנָן). קוטשר הציע שהצורה החריגה נובעת מכך שנאום בלעם נאמר במקור במואבית, שהיא אמנם שפה מאד דומה לעברית,אך הגייתה שונה.

לשון חז"ל השמיע קול, קרא (בד"כ תרנגול או צפרדע, גם הבטן).
- ”בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְחִיל פַּרְעֹה מְשַׂחֵק עֲלֵיהֶם וּמְקַרְקֵר אַחֲרֵיהֶם כְּתַרְנְגֹלֶת“ (שמות רבה, פרשה ט, סימן ו)
- ”נִשְׁרֹק עִם חָסִיל וּנְזַמְזֵם עִם הַזְּבוּב, / נְקַרְקֵר עִם צְפַרְדֵּעַ שׁוֹכֶנֶת בַּסּוּף“ (ל"ג בעומר, מאת שמואל לייב גורדון בזֶמֶרֶשֶׁת)
- ”קִרְקְרָה הַתַּרְנְגֹלֶת, / שַׁרְווּלִים הִפְשִׁילָה, / הִתְנַפְּלָה עַל הַכַּרְבֹּלֶת, / הַקְּטָטָה הִתְחִילָה“ (מעשה בשני גרגירי סולת, מאת בנימין עומר בזֶמֶרֶשֶׁת)
- התרנגולות שבחצר השכן קרקרו ללא הפסק והטרידו את מנוחתי.

מקור הפועל מלשון חז"ל, אם כי יש אומרים שהיא מופיעה כבר במקרא, ראו לעיל קִרְקֵר א. קיים גם בסורית: ܩܸܪܵܩܸܪ (קֵרָקֵר). ככל הנראה אונומטופיה.
מקבילה בספרדית: carcajada בהוראת: צחקוק חד או קולני.

ערך בוויקיפדיה: קרקר

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרקר

לשון חז"ל קרקעית; שוליים.
- ”שְׂבָכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ מִפִּיהָ, טְהוֹרָה, עַד שֶׁיִּגְמֹר אֶת קָרְקָרְתָּהּ“ (משנה, מסכת כלים – פרק כח, משנה י)
- ”חָבִית שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל שׁוּלֶיהָ בְאָוֵיר, כַּזַּיִת מִן הַמֵּת נָתוּן תַּחְתֶּיהָ, אוֹ בְתוֹכָהּ, אוֹ כְנֶגֶד קָרְקָרְתָּהּ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת, הֶחָבִית טְמֵאָה“ (משנה, מסכת אהלות – פרק ט, משנה טז)

קרוב לצורה העברית הנפוצה קרקע. אכדית: qaqqaru - קרקע, שטח, מישור. ערבית: قرقر (קרקר). יש אומרים שהמילה מופיעה גם במקרא, ראו לעיל קִרְקֵר א.
בחלק מהמקורות מצוי בצורה: "קוּרְקוּר".