מקור המילה בתלמוד הירושלמי: ”אין דור שאין בו ליצנים מה היו פריצי הדור עושין היו הולכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו דוד אימת יבנה בית המקדש אימתי בית ה' נלך והוא אומר אע"פ שמתכונין להכעיסני יבא עלי שאני שמח בלבי“ (ירושלמי, מסכת ברכות – פרק ב, הלכה א גמרא).
ללא ניקוד נכתב ונהגה כדרך ההגייה הספרדית: לֵצָן והסיבה לכך נעוצה בכך שבמסורת ההגייה הספרדית – שממנה בעיקר שאבה העברית החדשה את דרך הגיית התנועות – אין כל הבדל בהגייה בין צירי (מלא או חסר) ובין סגול. ואילו במסורת ההגייה האשכנזית, שהתגבשה בימי הביניים בהשפעת הלשונות הגרמניות, נוצר הבדל בין הגיית הצירי ובין הגיית הסגול: צירי מלא או חסר נהגה ey, ואילו סגול נהגה e.
אף על פי שהאקדמיה ללשון העברית ממליצה לכתוב "לֵצָן", הצורה "לֵיצָן", הנכתבת ביו"ד, נפוצה יותר. בתלמוד מופיעות "ליצן" ו"ליצנות" כמעט תמיד בצירה מלא, זו הצורה הכמעט בלעדית בה היא נכתבת היום בעיתונות ובספרות, והיא הקרובה ביותר לדרך בה המילה נהגית[1].
ערך בוויקיפדיה: ליצן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ליצנים