לץ

לֵץ[עריכה]

לשון המקרא ליצן, בדחן; קל דעת; זֵד, רשע.
- ”כִּי-אָפֵס עָרִיץ וְכָלָה לֵץ וְנִכְרְתוּ כָּל-שֹׁקְדֵי אָוֶן.“ (ישעיהו כט, פסוק כ)
- ”אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.“ (תהלים א, פסוק א)
- ”נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים; וּמַהֲלֻמוֹת, לְגֵו כְּסִילִים“ (משלי יט, פסוק כט)
- ” אַל-תּוֹכַח לֵץ, פֶּן-יִשְׂנָאֶךָּ; הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ.“ (משלי ט, פסוק ח)

רש"י על משלי יט כט: "נכונו ללצים" - הקב"ה זימן לו שפטים של צרעת לזה הלץ המספר בלשון הרע.

↑ אילון גלעד, .מה היה הלֵיצָן הראשון ומדוע הוא הפחיד את חז"ל?, באתר "הארץ", 4/03/2020
↑ חסיב שחאדה, בעיותיה של המילונאות העברית לערבית המדוברת. לשונינו. א‎ (תשרי תשל"ט)

חמד לצון, לעג.
- ”אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ; ולעניים (וְלַעֲנָוִים), יִתֶּן חֵן“ (משלי ג, פסוק לד)
- "רגלי חסידיו ישמור אם ללצים הוא יליץ" (תלמוד ירושלמי, סדר נזיקין, מסכת שבועות, פרק א', דף ז')

השורש ל־י־ץ הוא שורש מגזרת נע"ו/י.

בבניין קל בזמני העבר והבינוני ניתן להטות לפי משקל "פָּעַל":לָץ, או לפי משקל "פָּעֵל": לֵץ.